התפוח שנחת על ראשו של ניוטון עזר לו לנסח את קיומו של כוח המשיכה; החומר שנותר על ידיו של כורה הפחם המתיק את לחמו ולימים הפך לממתיק המלאכותי סכרין; המדען אלכסנדר פלמינג לא הקפיד על נקיונן של צלחות הפטרי במעבדתו, וכך למעשה גילה את האנטיביוטיקה הראשונה, הפניצילין. כך היתה גם ראשיתה של ההומאופתיה, בצירוף מקרים.

ד"ר סמואל האנמן (Hahnemann), רופא וכימאי גרמני (1755-1843), התעמק בטקסט שכתב קולגה סקוטי בשם קאלן (Cullen). ד"ר האנמן הטיל ספק בהסבר שנתן עמיתו לאופן פעולת הכינין – חומר ששימש לאורך מאות שנים להקלה על תסמיני המלריה ואשר למעשה, נגזרות שלו (דוגמת לריאם) מסייעות בכך עד ימינו. כדי לבדוק את אופן הפעולה של הכינין, נטל ד"ר האנמן מנות מדודות מהחומר וגילה כי הוא חווה תסמינים של מחלת המלריה, כגון צמרמורות והתקפים מחזוריים של חום.

האם יתכן, תהה, כי הכינין מסייע בהקלה על התסמינים שהוא בעצמו מייצר?! חמוש בשאלה הזאת, הוא החל בסדרת ניסויים שארכה מספר שנים, שבמהלכה בחן את האפקט הנרחב של התרופות בנות-זמנו. בתום מספר שנים ועשרות נסויים שכאלה, הגיע למסקנה כי אכן כך. הוא כינה את התופעה 'הומאופתיה', כלומר, 'דמיון בכאב (או בסבל)'.

שמעו של הרופא שובר המוסכמות, אשר פיתח שיטת טיפול מהפכנית חדשה, יצא למרחוק. סביבו נקבצו עד-מהרה עשרות רבות של תלמידים והוא לימד את השיטה באוניברסיטת לייפציג במשך שנים ארוכות. במשך כחמישים שנות עבודתו, על אף התנגדות של הממסד הרפואי בן-זמנו לרופא אשר מרד בתרופות ה'רגילות', עלתה קרנה של השיטה והגיעה לרחבי אירופה, לצפון ומרכז אמריקה ולהודו.

הומאופתיה היא רפואה טבעית ומותאמת אישית. אלה רעיונות שמקבלים כיום לגיטימציה גדולה מאי-פעם, אולי כתהליך נגדי לאופן שבו אנו מולעטים בתרופות על כל צעד ושעל ולא בהכרח חשים שהבראנו.

לקריאה נוספת על הומאופתיה בקרב האריסטוקרטיה הבריטית ושכבות האצולה האירופאית בכלל, מראשית המאה התשע עשרה – ועד ימינו אלה.