אח, כאב

לא כתבתי בשבועות האחרונים. את מקום הנינוחות, הרצון המפכה או הפנאי הנפשי שמתוכם בוקע אצלי לרוב פוסט, תפסו דאגות מוחשיות ומכבידות לשלומם של כמה מיקיריי, הולכי על-שתיים ועל-ארבע.
 
דרור פויר כותב בסלע, על הכאב. הכאב שהוא חלק ממך, הוא אומר. ואי אפשר אחרת.  

אולי אפשר להרחיב את המטאפורה של סוזן זונטאג ע"ה, עלינו כבני אדם שמחזיקים בדרכון כפול, לממלכת הבריאים ולממלכת החולים. מהו התפקיד שלי כבת-משפחה או חברה במסע הזה? מהו תפקידי כמטפלת? אי-אפשר לקחת מיקירנו את הכאב ולסבול בשבילו, במקומו. אני יכולה לסייע לארגן את המסע, להיות זמינה במוקד, לשרת בצוות האוויר או הקרקע, לבוא עם פרח או שוקולד לבית הנתיבות. השמחה שבמפגש. והכאב.
 
הכאב הוא חלק מהחיים. עבור החיה הקטנה שעכשיו בבית, הכאב הוא חוסר אונים מסוכן ואומלל ותו-לא. מותר האדם הוא ביכולת להעניק לכאב משמעות. "ותדע: כל יום אחרון תחת השמש, / ותדע: חדש כל יום תחת השמש". היש גדילה ללא מצוקת הכאב?  
 
רשימת קריאה חלקית ביותר – אתי הילסום. אליזבת קובלר-רוס. ויקטור פרנקל. אריך פרום. נירה כפיר. לואיז היי. לאה גולדברג. דליה רביקוביץ. תהילים.