קרבנות אופנה. תגובה ציונית הולמת לאיתן כספי. הפנינג
12 באוגוסט 2005השמועות על מותנו (בעקבות הלנצט)
3 בספטמבר 2005ביום שעולמה כלה, עצרתי להעריך עד כמה שיריה של דליה רביקוביץ משורגים בחיי. ציטטות עלו ובאו – אמי-שלי שנתנה לי את ספר שיריה כצידה לדרך כשהתגייסתי; אמו הזכורה-לטוב של מאן-דהוא שהקדישה לי שיר עם פרח ונוצה; מורתי הנאוה, נאוה צוקרמן, שעודדה אותנו לספר את את שיריה בתנועה.
גם תחנות מקצועיות. בפרוייקט הקבלה לאגודה המקצועית שלנו מצאתי מקבילות בין תכנים בשיריה לסיפורי מטופלים. כשאזלו לי מילים ממחישות מול כיתה, פניתי לתמונות העולם שהעלתה על הכתב. מהו יון מצולה שחור, מהן חושניות צבעונית ותאוה לחיים, מהי שבריריות.
היופי. והכאב. היפכו בהם והיפכו בהם דכולי בהם. שיריה, גם הידועים ביותר שבהם, לא נמאסו למרות שנטחנו עד-דק במסגרת הדידקטית-פדגוגית-יובשנית של שיעורי הספרות. הרעננות הזו, החידוש גם בפעם האלף, אמר פעם פרופ' אריה ורדי, הם הגדרה אחרת לקלאסיקה.
כמה נורא שבארץ הקשה-קשה הזו, סיפור חייה ומותה של המשוררת נדחק לעמודים אחוריים.
שלושה כותבים ב"רשימות" הקדישו פוסט משנודע דבר מותה של דליה רביקוביץ, נעמה כרמי, אורי פז ואלי מורנו. מגיבים כתבו שאין בכך די. זה בהחלט מתקבל על הדעת. אני מצטערת שלא כתבתי קודם, גרוני היה חנוק מאהבה. ומצער.
5 Comments
לצערנו הרב ההתייחסות לא רק למשוררת דליה רביקוביץ אלא ככלל, למשוררי ארצנו באשר הם, הפכה לנחלת קומץ אוהדים – קוראים – תומכים –
עושה הרושם, כי היחס למשוררים היום גובל בציניות ובמקרה הפחות טוב – לחוסר התייחסות כלל
את ספרי השירה שעל המדפים להוציא ספריהם של משוררים ידועים ומוכרים מתקופות שכיבדו כאן יותר את משוררי ישראל, לא קונים.
העיתונות אוהבת לספר את הצהוב כפי שעשתה בחגיגיות מעושה בידיעות של סוף השבוע עם כתבה צהובה ומגעילה המבליטה את מחלותיה של דליה רביקוביץ במקום את הכתיבה על שירתה ותכניה.
כך בנוגע לאמנות הפלאסטית המוקצית מחמת מיאוס שאין התייחסות רצינית לתכניה בעיתונות.
כך בנוגע לשירה עברית שכתבות על משוררים ייתכתבו אודותיה רק אם סיפור חייהם מלא מדם החיים.
כך התרבות הישראלית מוצאת את עצמה בנישות קטנות, נעלמות, שחשיבותן אפסית ומקומן קטן והולך וכך התקציבים הכספיים שלהם.
( ), אני מסכימה עם דבריך, כפי שכתבה דליה רביקוביץ ב"פרנסה" – "לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש", וגם – "מה יש לכם אתם / משוררים צעירים / לכתוב כל כך הרבה על השירה / ואמנות השיר / והשמוש בחמרים / ושלא תבוא, / חס ושלום, / שתיקת המשורר / לעשות בכם שמות / (..) והרי כל הטוב שיצמח לך מזה, / הטוב שבכל העולמות האפשריים, / הוא קבר אחד שיכרו למענך, / לאחר השתדלות בלשכת ראש העיר, / בבית הקברות שברחוב טרומפלדור / במרחק ששים מטר / מקברו של ביאליק" ("תקות המשורר").
להלן ציטוט מכתבתה של לילך גביש ב"העיר" דאתמול, "דליה רביקוביץ א'-ת'". יש טעם לפגם, לטעמי, בכותרת ובכתבה גם-יחד, גיבוב אנטי-פסטי של אנקדוטות, אבל ניחא. אולי זו גם עוד תשובה אפשרית לחיטוט הצבוע במחלתה –
"..לפני כעשרים שנה הזמין אותה בר כוכב להרצות בפני תלמידי החוג לדרמה בסמינר הקיבוצים. "דליה הקריאה שיר, ופתאום קם אחד התלמידים מכסאו וקרא לעברה בכעס, 'די, נמאס עליי הדכאון שלך'. דליה הפסיקה לקרוא, הישירה מבט, ובקול שקט אמרה 'אני מצטערת שאין לנו מספיק זמן לטפל בדכאון שלך'. התלמיד התיישב והשתתק".
והודעה על כנס לזכרה של דליה, כפי שהופיעה אתמול במוסף "גלריה" של "הארץ" –
*
"הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין
החוג לספרות
ותכנית לימודי נשים ומגדר עם NCJW
יתכנסו ביום שני בערב, 29.8.05, בשעה 18:00, בבניין גילמן חדר 281
לזכור את המשוררת
דליה רביקוביץ
בקריאה של שיריה בכת אוהביה
הערב פתוח לקהל, שמוזמן לבוא עם ספרי השירים ולהשתתף בקריאה"
*
של המשוררת דליה רביקוביץ את צריכה לגבב פה לדעתי.
בעיניי לפחות, עם כל הרגישות של הזמן העת והאמת היא משוררת סבירה, חביבה, לא הרבה יותר מכך.
משוררים אחרים משכרים אותי הרבה יותר.
האם אני נרמזת על הסתייגות מעודנת בין שורותיו/ה? הציטטות שהבאתי כתמיכה לדבריך משרתות מאד יפה את דבריך הקודמים, על מה התכעסת?
כך או כך, את הפוסט הזה הקדשתי לזיכרה של דליה רביקוביץ, שהיתה בעיניי לא רק "משוררת סבירה, חביבה" אלא אפילו ממש סבבה. אני משוכנעת שלביקורת על מצב השירה הישראלית בכללותה תמצא/י בימות יותר אפקטיביות. המרפסת שלי מעולם לא התיימרה להיות סלון ספרותי.
מה זה סבבה?
מילה בעברית?