"יפהפיה שנקינאית עוצרת-נשימה" (עמיחי יעקובי ב-Ynet)

עמיחי יעקובי כותב ב-Ynet במילים האלה על הקסמותו (המוצדקת לגמרי) מחתולי רחוב שמתמסרים למצלמתו. איזה קטע – גם לי יש יפהפיה וגו' שאספתי משם שלשום. תנו לה חודש-חודשיים, האכילוה כדבעי והיא תתגלה במלוא יופייה הפרוותי. טיפים לחתולאים מתחילים, זכרונות מתרפקים מבית-אבא ודרמה רווית-יצרים של הימים האחרונים.    

ספויילר, שלושה ימים לאחר פרסום הרשימה הזו – פועה, היפהפיה החתולית שאספתי מהרחוב החזירה את נשמתה לבוראה אמש. מלבד שינויים מתבקשים בטקסט, אני משאירה אותו על כנו, הוא נכתב בהתרוננות וראוי שכך הפצפונית תיזכר.

 "פועה פליקס נצפתה שלשום בשנקין ורק עורה לגופה הדקיק" (דיווח אמיתי לגמרי ואם שאלתם "פועה מי?!" סימן שאתם לא מעודכנים)

רציתי רק ארבעה כפתורים, חי נפשי. אחרי שעה של סידורים וקניות קטנות (כשאת קונה לעצמך מגהץ אדים חדש כמתנה, זה כבר לעיונו של איש מקצוע מנוסה) נזכרתי שבדרך הביתה אני רוצה לקנח בחנות הסדקית שבתחילת רחוב שנקין, ולא לחזור הביתה בדרך הקצרה יותר. לא נותרו הרבה מקומות בתל אביב כמו הגלנטריה הזו. בעלת החנות, גברת מבוגרת עם אלגנס של פעם, סופרת בצרפתית גרונית את הכפתורים. אני מחשבת איתה בעברית, ואת הסכום אומרת בצרפתית. קוֹמאן סאווֶה-ווּ קֶה זֶ'ה פָארל פְרנסֶה? היא מחייכת בהפתעה, ואני עונה שידעתי שהיא דוברת את השפה מפני שהיא סופרת בצרפתית (אנחנו תמיד חוזרים לספור בשפת אמנו, שמתם לב?) אנחנו מגלגלות שיחת נימוסין חביבה ואני נפרדת ממנה ונפלטת לסאון הצעקני, ההומה, ההמוני.
 
בערך באיזור מלצ'ט, באיזור שבו גלי האלנביזציה מפסיקים ללחך את חופיו הצלופים של שנקין, אני שומעת פעיות קטנות ומנסה לאתר את מוקד הרעש. שני בחורים עומדים שם בגשם, ספק-מסוככים על גורת חתולים, וכשאני נעצרת מולם הם מצביעים על המדרכה כאומרים "חיכינו לך. זה מה שאת מחפשת". מאה גרם של אומללות רועדת וצווחנית מבוססים שם למטה ברוטב של שימורי בשר. "חום ואהבה, זה מה שהיא צריכה" התפייט אחד מהם בהקלה כשמישהי פתרה את הבעייה ועל כך השבתי, פיכחת להכעיס – "כרגע היא בעיקר צריכה חום". את ה"טמבל" סיננתי חרש, כשהבלאבוסטע הפנימית התקוממה על הקלולֵס הגברי המצוי. עוד כמה שעות ככה והמוּזֵלקֵט הזו, שעוד אין לה חודש והיא כולה עור ועצמות, היתה מתה ממכת קור והם מדברים על פיס, מן. קימבנתי ארגז קרטון קטן וחולצת פלנל שהנוטשים האלמונים השאירו שם, עטפתי היטב והבהלתי אותה הביתה. פוּעה, כשמה לא כן היא באותם רגעים נואשים, צרחה כל הדרך הביתה ונרגעה רק על בקבוק חם ושלושה מזרקים מלאים חלב חמים, סוכר ענבים וחלמון ביצה.
   

בבואך אל הגורה, הבא את המזרק עם החלב החם (כי הגורה ניטשה)

יהודים טובים, כשאתם רוצים להציל גורים יונקים, לא צריך להרים הפקה גדולה מדי. אמנם יש בקבוקים פצפוניים מיוחדים (לא שיחקת מספיק בבובות? זה הזמן) ותחליף חלב חתולה (טיפה יותר זול מחלב ציפורים ונדיר בערך כמוהו), א ב ל – תחליף ראוי הוא חלב פרה חמים עם מעט סוכר, שהומס לתוכו חלמון ביצה. את התקרובת הזו מזליפים לתוך פיו של החתלתול/ה בעזרת מזרק פלסטיק פושטי. אל תשכחו ארגז עם בקבוק חם עטוף, וצמר גפן בשתי צורות – לח וחמים (לניקוי, תחליף לאמא), יבש ובכמויות (להתכרבלות, תחליף לאמא ולאחים). עכשיו, כל מה שנותר הוא לשכוח משעות שינה, ויאללה לעבודה.  
  
שבעה גורי חתולים גידלתי (או שמא, הדגרתי) עד היום, לא כולל את טיגריסית הטרקלין שבאה כדי להשאר. כולם שוחררו לבתי הורים מאמצים ו/או גינות ציבוריות. זכור לטוב שֶגר של ארבעה שאספתי עוד כשגָרתי בבית הוריי. כאכסניה זמנית נבחר באותם ימים הסטודיו של מולידי, האמן "שצריך את השקט שלו" וששונא חתולים במוצהר. בשלב כלשהו הוא נשבה לחלוטין בקסמם, חילק הוראות צילום והאכלה והיה מטלפן שאבוא "ממש עכשיו לראות איך הם משחקים כדורגל". האמן, כמו בתו, למד באנגליה ויודע להעריך כדורגל טוב. לא סתם קרא לי לאצטדיון שאלתרו לו בין מתקן הלהביור ומכונת השלייף – חתולים יודעים לשחק מאד יפה בכדור. חוש ציד ושש עשרה רגליים זריזות במגרש ביתי שוות הרבה יותר מנבחרות מסויימות באירופה וספרד גם יחד.
 
קשה היה שלא להתאהב בהם, גם כשקמים שלוש פעמים בלילה כדי להאכיל להק מצווח ונדרשים ללטף בו-זמנית ארבע צ'יטות זערוריות ששועטות במעלה הג'ינס (ותאמינו לי, כדאי מאד שזה יהיה ג'ינס). מתוך הארבעה, רק לאחד הצלחנו לארגן קורת גג, ושאר החתולים נאלצו להסתפק בגינה הציבורית הקרובה, שצדקת אחת ניהלה בה פינת האכלה קבועה. הם היו שלושה זכרים אפורים מאד דומים ורביעי, שלא רק שהיה שחור כפחם, אלא שתוך כמה ימים התברר כנקבה. בנסיון להקל על מצוקות מגדריות ועדתיות, כינינו אותה לבנה וויס והשתדלנו להפלות אותה לטובה. לבנה סבלה קשות מאחיה הפושטקים, אבל (טה-דאאם!) גם הביסה את כולם בכדורגל. אני לא יודעת מה קורה איתם היום, ורוצה להתעכב כאן רגע ולהזכירם לטובה. לבנה התקשתה להתאושש מההלם שבפרידה וטיפסה על העץ הכי גבוה בסביבה. היא לא ירדה ממנו במשך יממה, למרות שניסיתי לשדל אותה במזון והמיות מרגיעות, בשלב כלשהו המחזה הסוריאליסטי הסתיים, וכששוב הגעתי לראות מה ניש, המשוגעת הסכימה לרדת מהעץ ומצאה את מקומה בין עוד כמה חתולות שחורות כמוה. אחיה, לטיף בן נעים, היה מתוק באופן חסר-תקדים (במיוחד לחתול) ונהג ללוות אותי אחר-כך עוד במשך שנים, בכל פעם שהגעתי לגינה עם הכלב. לשלישי לא נתנו שם מתוך עקרון, כי הוא השפיט את כולם, ואני מקווה שהוא פתר את קארמתו המסוכסכת עוד בגלגול הזה.  
 

יש לך חיית ג'ונגל בסלון?

ממילא עמדתי להמליץ כאן על ספר נעים, אינטיליגנטי וחומל של ג'פרי מוסאייף מאסון, "תשע הנשמות של החתול – מסע אל חיי הרגש של החתולים". מאסון כותב בהתבוננות קשובה ואוהבת על חתולים, מתוך היכרות עם חתוליו הפרטיים שמגובה ברפרנס נרחב. תשעה שערים לנשמותיהם, כפי שהוא רואה זאת. ציטוט חמוד מתוכו, בדיון על חידוד טפרים  כנגד הרהיטים בבית – "התחלנו לכסות את הספה באריגים כבדים ועבים וזה עוזר במקצת. בסופו של דבר, נראה שזה המחיר שעלינו לשלם על אירוח חיית ג'ונגל בסלון שלנו" (הוצ' מחברות לספרות, עמ' 136).
 
מומלץ בחום, למרות שלמהדורה הבאה הייתי מבקשת לשכתב את פרק הקנאה בהתבסס על היממות האחרונות.
 

סיפורה של פועה פליקס נגע ללבכם? שילחו SMS למספר שמופיע בתחתית המסך

להווי ידוע שמאחורי הבלוג עם המרפסת עומדת דירה ממשית עם מרפסת, ועל הדירה הזה מושלת חתולה. כותבת שורות אלה היא דיירת משנה אצלה, והיא תמיד מלאת הכרת טובה לשליטה הנאורה. גבירתנו רבת-החסד נוהגת בנתיניה בשלווה מלכותית ואף בקמצוץ שובבות אריסטוקרטית מעודנת כשנחה עליה הרוח. מה גדולה מאד היתה התדהמה, אם-כן, לשמוע על הבוקר קולות רמים של נשיפה. החתולה החמודה והמתרפקת בימים כתיקונם החלה להשמיע קולות של נחש בואה. כעבור כמה שעות היא כבר הרחיבה את הרפרטואר. לקח לנו קצת זמן להבין שאף אחד לא קודח בסלון עם פטיש אוויר. זו חתולת הבית, שפשוט מסרבת לאפשר לפצפונית התועה להכנס אל שטח ממלכתה. אחרי צפירות עולות ויורדות היא נעלמה מהשטח בזריזות, כדי לאפשר לנו לסלק את המפגע הדבילי מבלי שתיאלץ לחזות בסיטואציה המיותרת-מלכתחילה. 
 
פועה פליקס תמצא בימים הקרובים בית (ברפלקציה של שלושה ימים מכתיבת הפוסט הזה, וכמה שעות לאחר מותה של פועה, אני מודה שההצהרה הזו התגשמה באופן שונה מהצפוי, לא לכך התכוונה המשוררת). המצב המשפחתי העדין שאליו נקלענו מחייב פעולה דיפלומטית מיידית ודיסקרטית. בינתיים אני יכולה לספר לכם שמרגש עד דמעות להאכיל את המאה גרם על חמש עשרה סנטימטר האלה (טוב, פשוט דמיינו מימדים של עכבר גדול), ולהרגיש אותה מגרגרת על כף היד. היא ממש זקוקה למגע, צורך פיזי קיומי, חשוף, אינסטינקטיבי. היא אוכלת כמויות-על במטרה נחושה לשרוד ואז משרבבת את ראשה כלפי היד המאכילה ומבקשת ליטוף וחיבוק. היא מתוקה מאד. אחרי תקרית חד-פעמית היא חינכה את עצמה לצרכים בצורה מופתית. פשוט דבר קטן וחמוד, מיניאטורה מתוקה באפור-לבן. 
 
 (פה הופיע מס' הטלפון שלי להצעות אימוץ. לא הפעם, ידידיי).