כתבו על זה ב-nrg

גייל זאבי-ציבלין פרסמה בנרג'  כתבה על הומאופתיה, שכותרתה "נפתחים לילדים". נהוג לומר שהטון עושה את המוסיקה – אז בכתבה הזו יש קצת זיופים, אבל הכוונות טובות. כן ירבו.

הטיעונים שמועלים בכתבה, מדוייקים ולא-מדוייקים כאחד, מעניקים לי קרש קפיצה להצגת כמה סוגיות ביחס לטיפול הומאופתי (למשל, באיזה גילאים ועם אילו בעיות לפנות לטיפול, למה לצפות, האם זה מזיק וכן הלאה) ולהצעה לקינוח. היכונו. בקרוב, יש לקוות ובלי נדר, אפצח ברצף של פוסטים על הכנות הומאופתיות בשלל מצבים.

מתאבנים נכונים

העובדות נכונות בכתבה מרוכזות רובן בהתחלה ובסוף. על הבלילה שבאמצע ארחיב בהמשך.

1. הכותבת מבקשת להמחיש שההומאופתיה זוכה להכרה גדלה והולכת מצד הממסד הרפואי. יותר מאי-פעם, יש הפניות להומאופתיה, בעיקר כשאין ממצאים מוכחים ו/או כשאין טיפול קונוונציונלי ידוע. רופאים גם פונים ללמוד את התחום, משחזו בתוצאותיו.

2. לא הייתי אומרת שהדבר נכון "בעיקר" ברפואת ילדים, כפי שטוענת הכותבת, אלא בתחומים רבים. אפשר, במידה של זהירות, לקבוע שהתוצאות ניכרות יותר בילדים מפני שהבעיות "טריות" יותר וקל יותר להתיר את הפלונטר התרופתי שנוצר. נקודה חשובה נוספת, שמעלה הכותבת בהקשר הזה, הוא שהטיפול ההומאופתי בילדים ובתינוקות הוא לרוב אפקטיבי, חוסך כמויות נכבדות של תרופות קונוונציונליות (ארטילריה קונוונציונלית כבדה והולכת, מי שלא מכיר ארון תרופות של ילד אסטמתי, שיקום) ומדגים שאפקט הפלצבו ("ההומאופת מקדיש זמן למטופל ולכן הוא מבריא, בכוח הקשב והאמונה") לא ממש מחזיק מים.

3. בסוף הכתבה מובאים דבריה של ההומאופתית דר' יהודית אחי-דרור, שמסבירה כי ישנם כמה אלפי סוגי הכנות בהומאופתיה, ובהתאמה נכונה של ההכנה לילד (שוב, כי זוהי מסגרת הדיון) ניתן לפתור את סך של בעיות, ולא רק את הסימפטום שבעטיו פונים לטיפול.

4. הכותבת מסבירה שההכנות ההומאופתיות מופקות משלל מינרלים, צמחים וכיוצא באלה, שמומסים באלכוהול ונמהלים ומנוערים לסירוגין באופן סדרתי. היא מפרטת בהמשך, שההומאופתיה מחפשת את הסיבה לבעיה, במקום לטפל נקודתית בתוצאה או באבחנה הקונוונציונלית (טרמינולוגיה שלי, לצורך העניין). היא מטיבה להבהיר  שההומאופתיה מחזקת את יכולת ההתמודדות של האדם עם המחלה, במקום לדכא (שוב, מילה שלי) ולהעלים (זמנית) את תוצאות המחלה.  

5. בהמשך, היא מראיינת רוקח ושמו גאיסטוט ריקרדו אלברטו, שמצר על ערבוב המושגים שקיים בציבור, שמזהה רפואה משלימה עם הומאופתיה. מר אלברטו מבהיר, ובצדק, שהומאופתיה אינה עוסקת בהנחיות תזונתיות, ושלא ניתן להשיג הכנות מתאימות בבתי טבע (אלא רק בבתי מרקחת, על פי חוק).

עד כאן, טוב ויפה. מנקודה זו ואילך, אני משדלת לתקן את הצרימות העובדתיות שמופיעות בכתבה.

הוצאו מהקשרם (1)  – אחיות חורגות להומאופתיה

הרוקח אלברטו מזכיר את השיטה הקרויה הומוטוקסיקולוגיה, ומבאר – ניקוי הגוף באמצעות "תרופות הומאופתיות". אז שוב אזכיר בשם הדיוק במונחים, שכל עוד לא התבצעה התאמה של מצב המטופל/ת להכנה המדוללת והמנוערת, לא ניתן לקרוא לזה הומאופתיה (שהיא ריפוי בדומה), אלא רק "משהו מדולל ומנוער".

חשוב מכך, הומאופתיה זה לא הומוטוקסיקולוגיה.

למה הדבר דומה? פך קטן מחיי כדוגמא ונא לא להתרגש מההשוואה. התמזל מזלי להכנס לרשת שיווק גדולה, בדיוק כשהקריין הודיע על "מבצע הנחות חסר תקדים" באגף הקוסמטיקה. חובבת טואלטיקה אנוכי, בעוונותי, ומברכת השכם והערב את בורא מיני הבשמים. לפיכך הסתערתי בשקיקה על המדפים והזלפתי כמה ניחוחות, מלאנז' נאה ויצירתי במיוחד. כעבור כמה דקות נדפתי למרחוק, כפי שאמי נוהגת לומר, כמו בורדל. בשפה היותר מדיצינית נוקטים במונח "תגובות בין תרופתיות" לציון הערבוביה. מי עשה מה? מי חיזק מה? מי ניטרל מה? קשה לגלות, הבלגן חוגג, וזה עלול לקרות כשמשתמשים בו-זמנית בכמה הכנות מדוללות ומנוערות, כפי שעושים בהומוטוקסיקולוגיה לשלל איברי הגוף.

מה גם שמאד לא נכון לומר ש"התרופה ההומאופתית" משמשת "לזירוז תהליך סילוק הפסולת". בתהליך הומאופתי של ריפוי, אין מדובר בעובד תברואה חרוץ, אלא בתהליך שבו נבחרת הכנה אחת, על סמך מכלול תלונותיו של האדם בכל המישורים, כדי לאפשר ריפוי. ופועל יוצא של ריפוי הוא ניקוי פסולת. לשם המחשה, אין "תרופה הומאופתית לטיהור הכבד", אין לנו על זה פטנט. הרעיון הוא לטפל באדם שיש לו בעיה בכבד. טיפלתי באנשים שסבלו מדלקת נגיפית של הכבד (מכל מיני סוגים), וככל שהם הבריאו ומצבם השתפר באופן כללי, תפקודי הכבד שלהם חזרו להיות תקינים.

הוצאו מהקשרם (2) – מתי לפנות להומאופתיה

עם כל הכבוד לדר' חורב ודר' לופו, רופאים קונוונציונלים שאינם הומאופתים שמרואיינים בכתבה ומתריעים "כי ההפניה לטיפול ההומאופתי נעשית אך ורק במקרים שבהם הרפואה הקונבנציונלית לא מצליחה לעזור", אני סבורה שחבל להגיע להומאופתיה כשכלו כל הקיצין ולא דקה אחת קודם. וברור, לא ניתן לצפות מרופאים המצויים בתוך המסגרת הממסדית להורות (או לחשוב) אחרת.

דר' לופו אומרת, ש"עדיין אין תחליף לרפואה הקונבנציונלית, וזה משהו שכל חולה ורופא חייב לזכור". מנסיוני הקליני, עבור ילדים (גם מבוגרים, אבל אצמד למסגרת הדיון) שפונים לטיפול הומאופתי, התחליף הוא הרפואה הקונוונציונלית דווקא. רוצה לומר, תדירות הביקורים בקופת החולים יורדת פלאים, מכשירי האינהילציה נזנחים לאנחות, הקורטיזונים נזרקים לפח.

"דר' לופו ממליצה למטופלים לנסות את ההומאופתיה בעיקר במקרים של עקיצות, שיעול כרוני, בעיות אסתמה של העור, נזלת ועוד." אני יכולה לחשוב על כמה עשרות טובות של מצבים נוספים, ועדיין מזכירה שההומאופתיה מטפלת באדם, לא (רק) בכותרת של הבעיה ממנה הוא סובל.

הוצאו מהקשרם (3) – מזיק או לא? (מה שלא מזיק גם לא מועיל, ושלא יעבדו ע-ל-י-כ-ם!) 

אומרת דר' לופו ומטעה, "יש בהומאופתיה כמה תרופות  'סבתא', כפי שאני קוראת להן, שבהחלט עוזרות ובטח לא מזיקות, כמו טיפות על בסיס של בצל נגד נזלת".

העובדה שמופקת הכנה מדוללת ומנוערת מחומר שבצורתו החומרית נחשב לתרופת סבתא (הסבתא הפרטית שלי, אגב, בהחלט סוגדת לנפלאות הבצל) לא אומרת שהוא חסר יכולת להזיק. נכון, דרוש שינוי מחשבתי כדי לא להתייחס אל העסק כמיץ בצל מהול, אז אבהיר – אנשים בהחלט עלולים להינזק מנטילה ממושכת ולא מנוטרת של Allium cepa, ההכנה המופקת מבצל, כמו מכל הכנה אחרת. באיזה אופן יינזק אדם ולכמה זמן – לא תמיד אפשר לדעת מראש, וזה תלוי הן באופן הלקיחה (מינון, תדירות ומשך) והן ברגישות האישית. אלמלא היה להכנות ההומאופתיות פוטנציאל להזיק, חייו של ההומאופת היו הרבה יותר קלים, כי אפשר היה לקחת את ההכנות עד אין קץ. אם ההכנה לא מדויקת דיה, או שניתנה באופן שאינו אופטימלי, עלולות לצוץ תופעות לוואי קלות, ואז יש לעצור את הטיפול ולהמתין עד שהמצב ישוב למסלולו הרצוי. אם אעפ"כ, התופעות הבלתי-רצויות לא חולפות מעצמן תוך פרק זמן קצר דיו, אזי גם יש למצוא הכנה שתנטרל אותן. זה קורה לעתים רחוקות, ובהכשרה הומאופתית נאותה, רוכשים המטפלים כלים להתמודדות עם המצבים האלה.

הוצאו מהקשרם (4) – באיזה גיל אפשר להתחיל?

עוד אומרת דר' לופו, ולטעמי טועה ומטעה, ש"לתינוקות מתחת לגיל חצי שנה אסור להשתמש בתרופות הומאופתיות, מכיוון שאין מספיק ניסיון לגבי ההשפעה שלהן". ממש לא נכון. עם הומאופתיה אפשר ליילד, ולהעניק תמיכה וליווי אפילו בשעות הראשונות לחיים, אם יש צורך. אני מטפלת בנשים הרות, בתינוקות בני יומם, ובכל סקאלת הגילאים, כולל אנשים בני למעלה מתשעים. עד מאה ועשרים.

הוצאו מהקשרם (5) – דיפלומה דיפלומה שעל הקיר 

סוגיית הכשרתו של המטפל עולה גם היא בעקיפין, כשדר' לופו מציעה לפנות רק לרופאים שעברו הכשרה הומאופתית. אם אתם פונים אל מטפל בהומאופתיה בשל השכלתו הרפואית הקונוונציונלית, וודאו שהוא למד הומאופתיה כהלכה. לא מעט רופאים (שהשקיעו את מיטב שנותיהם בלימוד רפואה "רגילה") מעדיפים לעשות קורס קליל (שלא לומר, קורסונצ'יק) ולהציג את עצמם כמומחים להומאופתיה. בעייתי. בידקו, מסלול לימודים ממוסד של הומאופתיה – ארבע שנים, לא פחות.

הוצאו מהקשרם (6) – מה זה לרפא? 

אני מסתייגת גם מאמירתה של דר' לופו – "מה שבטוח זה שברפואה הקונבנציונלית טווח הריפוי הוא הרבה יותר קצר". ממש לא. הומאופתיה יכולה להקל תוך שניות, זה ברור במצבים אקוטיים ובמצבי עזרה ראשונה.

כשמדברים על ריפוי, הומאופתיה שואפת לקצת יותר מאשר סילוק מקומי וזמני של סימפטומים. הומאופתיה מגדירה ריפוי כהעלמות מוחלטת ולצמיתות של הבעיות, ברוח שאפשר לקרוא לה גשטאלט-ית, כלומר המתייחסת לשלם, למכלול הבעיות. אם הומאופת "מרפא" בעיית עור, וכעבור חודשיים צצה בעיית נשימה, הוא מבין שיכול להיות שמדובר בדיכוי, בדחיקה של הקושי לרובד עמוק יותר, ושעליו למצוא פתרון לבעיית הנשימה וגם לבעיית העור. לעומת זאת, הרופא הקונוונציונלי שרשם את הקורטיזון יאמר למטופל הזה, בעיית העור שלך נרפאה אדוני, הבעייה שצצה לך לאחרונה לא קשורה אליי, פנה למומחה לאסטמה.

הוצאו מהקשרם (7) – איזופתיה

עוד אומרת דר' לופו, "מצד שני, אסור להתעלם מהסכנות. הדרך [ההומאופתית] לטפל במחלה זה לתת תמצית של המחלה עצמה."
זו לא הומאופתיה אלא איזופתיה (טיפול בזהה, מתן הגורם בצורה המוחלשת). כך, למשל, פועלים החיסונים.

כדי להמחיש, קחו לדוגמא טיפול באדם שסובל מקדחת השחת. בהומאופתיה הוא לא לוקח דילול של פריחת הזית או הברוש, בהחלט לא. הוא מקבל הכנה שמסוגלת לעורר סימפטומים שדומים לתחושות עליהן הוא מדווח, למשל, "עיניים צורבות ותחושה של חול", "נזלת מימית שורפת", "גירוי בגרון שגורם לכחכוח בשעות הבוקר" וכן הלאה.

"כל יום קורים ניסים" ( זה הכל בשבילך, דני סנדרסון)

בסוף הכתבה מובאים שני מקרים של ילדות שטופלו בהומאופתיה, המקרה הראשון התמקד בתפרחת חיתולים שהסתבכה והלכה, עד כדי כוויה. הטיפול הקונוונציונלי לא הקל, בעוד שההומאופתיה, לדברי האם, פתרה "תוך יום" ו"כמו קסם". קסמים כאלה, הם מעשה שבשיגרה בקליניקה, ועדיין מרגשים בכל פעם מחדש.

המקרה השני, של דלקות אוזניים אצל ילדים, ראוי להתייחסות ולו רק בגלל מעגל הקסמים שילדים והורים רבים נקלעים אליו, דלקת אחרי דלקת, ובאיזשהו שלב אנטיביוטיקה למניעה במשך חודשים ארוכים. הטיפול ההומאופתי דווקא במקרים האלה הוא פשוט יחסית, יעיל ומבורך.

לא ליאפים בלבד

נקודה למחשבה – משום-מה טורחת הכותבת לציין ששתי האמהות שרואיינו לכתבה הן רמת-אביביות, ואחת מהן עוד מציינת שהטיפול היה יקר מאד. קצת קצתי בזיהוי שעושים לפעמים בין "צרכני" הומאופתיה למעמד סוציו-אקונומי מסויים. מי החליט שזה מיועד רק ליאפים יפים ואמיצים?! נכון, אמנם, שאין רגולציה ממשלתית של תעריפים כשמדובר בשוק הפרטי – כמו בתחומים אחרים (למשל, פסיכולוגיה), הומאופתים שמנהלים קליניקות גובים לפי המוניטין, התארים ואולי גם המיקום. אבל זה לא חייב להיות יקר.

ואולי זה המקום לעשות פרומושן לשירמ, מחלקת שירותי הרפואה המשלימה בביה"ח אסף הרופא, שגם השנה אני מדריכה בה מתמחים בימי שלישי. התעריפים במחלקה נמוכים מאד יחסית לשוק הפרטי, המפגשים מעמיקים והליווי קשוב. למען הסדר הטוב, אני מבהירה שאני לא רואה מההפניות האלה שקל, רק רוצה להסב את תשומת לבכם.

לפרטים נוספים, פנו אליי או צלצלו ישירות לשירמ, 08.9779931.