איקאה בשירות סדר היום המוסרי והשף העירום מתגייר
25 בנובמבר 2005בין הידרותרפיה לפסיכיאטריה ( "חד-קרן ושמו הומאופתיה")
3 בדצמבר 2005
נתחיל מהסוף
(בזה מותר האדם, נכון? בידיעה מתמדת איך זה מסתיים)
קצת לפני חצות הלילה, פועה קיבלה שתי זריקות. הראשונה יישנה אותה והשניה שמה קץ לייסוריה הפתאומיים. המוות הוגש לה כמו כף נעליים.
כחצי שעה לפני כן היא החלה לצעוק. הנחתי שהיא תובעת את ארוחת הלילה שלה, ומפני שאינני חנה בבלי של החתולים, לא דקדקתי בנימוסי השולחן הקלוקלים וצייתּי לדחיפות שבקולה. הכנתי את האוכל ושפתּי מים לבקבוק החם שלה, אבל את הדלת לחדרון בו היא נמצאה אי אפשר היה לפתוח ברגע הראשון, היא חסמה אותו בגופה הזעיר. בפרכוס השני שתקף אותה היא זזה. התחלתי ללטף ולדבר אליה, והחלפתי את המים בבקבוק החם. היא גרגרה קצת ופקחה עיניים – ומייד איבדה את הכרתה ושקעה בפרכוס נוסף. הוטרינרית אמרה שתגיע למרפאה תוך חמש עשרה דקות, ונסענו אליה. לא היה הרבה מה לעשות וגאלנו אותה מייסוריה. מה שנראה בתחילה כמו טיפול תילוע פשוט לחתול עזוב שבא מהרחוב, התברר כמעט מדי ומאוחר מדי.
יש נחמה בכך שמותה היה מהיר וקצר, ושאת הימים האחרונים לחייה בילתה בחום, בשובע ובמגע ולא גססה מקור, רעב, כאבים או פגיעה רעה.
"היא מבקשת"
במפגש ההומאופתי אנשים מספרים לא-אחת על פגיעות מוקדמות, ראשוניות. חוויות שנטבעו בבסיסם והכתיבו מהלך חיים שלם, חסר ופגום מאד. ומה לעשות כשאין נחמה, אמרה לי מטופלת אחת, כשכל העולם שלך הוא הזרועות המושטות אליך, אין סוף לחרדה, העולם קורס.
"היא מבקשת שיחישו לה עזרה. / לא יכולה לזוז. / אינה יודעת להביע את עצמה / גם אין לה מחשבות שיש להביען. / אם לא יחישו לה עזרה / נדמה לה שתמות. / והיא בטוחה / שפחד כמו שלה הוא פחד שאדם עוד לא ידע / בלי שהיות יש לאהב אותה, / להאכיל ללא דחוי, לגעת בה בעדינות / אין בה קרטוב של ארך רוח, / לא בוטחת בעתיד. חובה להעניק לה זכות קדימה." (פחד מות, דליה רביקוביץ)
אני מקווה שפועה לא היתה בהכרה ברגעיה האחרונים, או שמתוך דמדומי הסבל שלה ידעה שאנחנו דואגים לה.
אני זוכרת רגע צובט-לב אחר לגמרי בימים הספורים שהיתה כאן. אחרי האוכל-ליטוף-גרגור-דיבור יצאתי מהחדרון שלה וכעבור כמה דקות הצצתי חרש מחלון צדדי לראות מה היא עושה. היא לא נרדמה כפי שחשבתי, אלא ישבה בגבה אליי והתבוננה בדלת עם אוזניים ב"היכון". אלה היו גבולות עולמה, באותם רגעים אני הייתי האלוהים שלה. בעלי חתולים רבים יספרו לכם שזה הפוך בדרך-כלל.
"ומלבד זה אדוני / חיי נתונים בכפך" (דברים שיש להם שעור, דליה רביקוביץ). לכן, אני נוטלת מהסיפור איתה לקח של חמלה מוחלטת. שלום פועה.
9 Comments
עם אהבתך, חמלתך, ויסורי פועה. כן, אני בטוחה שהיא הרגישה שדואגים לה, והיא אכן זכתה לכמה ימים של חסד, במקלט של אהבה וחום.
בדיוק התעוררתי לרצון לכתוב כמה מילים לפוסט הקודם שלך עליה, עם עצה לגבי הפגשת חתולה ותיקה וחתולה צעירה בבית, ומלה על ספרו של מאסון שגם אני קוראת עכשיו ונהנית (אם כי חושבת שחלק מהתנסויותיו עם חתוליו לא מאד אופייניות). והנה שוב אין צורך.
תודה על האופן הכל-כך מדויק שבו את מעבירה את הדברים הכי חשובים, ותודה על מי שאת.
רחלי,שני הפוסטים הללו הם יצירה שלמה ועמוקה על קיום, חידלון, וחמלה.
ואת פשוט נהדרת.
את נהדרת.
ובצירוף מקרים, הקוד שאני צריכה להקיש כדי שהתגובה תישלח מתחיל באותיות CAT.
מצטרפת, ומודה לך.
תודה רבה לכל אחת מכן. חיזקתן את לבי.
פשוט משתתף בצער
חתולים יודעים כשהם הולכים למות, זה די נורא.
גנג'ה שלי גססה שבוע, לא אכלה ולא שתתה, ואחרי אין ספור טיפולים וזריקות מתה בקופסת קרטון בידיים של יעלי כשהיא משתינה מפחד ומנסה לחפור לעצמה בור בחדר המדרגות שלנו.
מעדיף למות במפתיע.
תודה חנן.
ול[] – סיפורה של גנג'ה עצוב מאד, ממש קורע לב. ידוע, שחיות שיודעות שסופן קרב, מנסות להעלם ולמות הרחק מהמחנה.
אכסל מונתה כותב ב"מגילת סן מיקלה", על הנסיבות שבהן התברר לו שאין לכלבים שלו סיכוי. הוא ממליץ לקוראים, קחו את הכלב לגן, תנו לו עצם לגרוס ואז ירו בו (בזמנו מן הסתם לא היו חומרי הרדמה).
זו עשויה להיות מתנה, כי אנחנו מאפשרים ליצור סובל להסתלק בלי ייסורים מתמשכים, אנחנו משחררים את הצורך שלנו, את ההאחזות שלנו, מרפים ומשלחים באהבה. הכאב שנותר אחר כך הוא גדול מנשוא, אבל במצב כזה הוא ממילא כך.
שני כלבים היו לי, וכשהגיעה שעתם, כשהיה ברור שהסבל רב מהתועלת וההנאה שהם מפיקים מהחיים (מאוכל, מליטוף..) הבנתי שצריך לשחרר. זהו החסד שהיינו מאחלים גם לעצמנו, כך אני מרגישה.
סתם עברתי כאן ברשימה זו שלך, רחלי, והלב נפתח ופועם לו- באמת ניחנת במידת הרחמים, כיאה לאדם שדמותו בצלם הרחמן.
חשתי חום רב וצמרמורת.
ואם עוברת אורח קטנה על ארבע זוכה לכזה חום ולכזאת אהדה, למה יזכה אותו בחור בר המזל שבך יפגוש- אני תוהה!
🙂