א. אברהם ארנשטיין נולד בגורזד שבליטא. בטכניון של קניסברג הוכשר להיות מהנדס יערות. לפני המלחמה נישא לשיינלה. את בנם התינוק איבדו באקציית ילדים בגטו: הוא נלקח מביתם כשיצאו לקושש אוכל. בשובם עוד ראו את המשאית המתרחקת, להצטרף אליו לא הורשו. בשאר המלחמה הסתתרו בבור. צבא השחרור הרוסי הפריד ביניהם: אברהם נשלח למחנה כפייה בסיביר, ושיינלה התגלגלה במחנה נשים בקווקאז. כעבור עשר שנים הותר לכל אחד מהם, בנפרד, להשתחרר, והם הצליחו להתאחד ולעלות ארצה. ממשפחתו לא נותר איש. ממשפחתה נותרו רק דודנים רחוקים. פרנסה בתור מהנדס יערות לא בדיוק היתה בישראל, ואברהם עסק בחשבונאות והיה פעיל בארגון אסירי ציון. ילדים נוספים שוב לא הצליחו להביא לעולם. שיינלה נפטרה באמצע שנות ה-70'. אברהם נישא לבת ציון, סבתי, מספר חודשים לפני שנולדתי.
ב. כשסבתא הודיעה שהיא לא יכולה לנשום באויר של תל אביב, סבא ויתר על הכל ועבר איתה לארץ לא זרועה, לערד. כעבור יותר מעשור הוא נכנע לאלצהיימר, וסבתא, שסירבה לעזרה או לאשפוז במוסד של תשושי הנפש, סעדה אותו בביתם עד רגעיו האחרונים.
ג. אני זוכרת את עיניו של סבא אברהם, מנצנצות בירוק מלא חיות ומעליהן, גם בזקנתו, סבך עבות של גבות שחורות. אני זוכרת שהיה גומע ברעש מרק רק כדי לעצבן את אשתו ובאותה מידה את בתו החורגת, אמי. הוא היה קורץ לי. אותי הרעש הזה לא עצבן. אני זוכרת אותו מנפנף עם אבא שלי על המנגל בימי העצמאות. אני זוכרת את קולו המסלסל בשמה של סבתי כשהתקשרתי לשוחח איתם. אני זוכרת שהיה אוסף אותי משיעורי ריקוד בקטנותי. אני זוכרת שהייתי מתארחת אצל סבא וסבתא, ממיינת איתם עדשים למרק ומלחינה קקפוניות על הפסנתר שלהם (עד שהתייאשו והפקידו את הנכדה עם הפסנתר בבית הורי הנכדה). אני זוכרת את החברים שהיו נאספים אצלם בסלון. ילדה בת חמש לא היתה אמורה לשמוע את כל סיפורי הזוועה של הניצולים. אבל שם, בין הספה, שולחן הקפה והרדיו הענקי, החלטתי להשיב מלחמה שערה והסברתי לסבא וחבריו, אגב ניתורים, איך הייתי פולשת לבונקר של היטלר, הורגת את כולם ומצילה את העם היהודי. אני זוכרת שזה שעשע אותם.
ד. אבל דבר אחד לא שמעתי מסבא ישירות. הוא סיפר לאמי מה החזיק אותו בחיים במשך עשור של עבודת פרך בסיביר. סבא היה איש קטן ממדים, נמוך מסבתא בראש, רזה מאד. אני מדמיינת אותו, ניצול יחידי ממשפחתו, אב שילדו נלקח באקציית הילדים לנגד עיניו, אחרי שלוש שנים של חיים בבור, מופרד אולי לעולמים מאשתו. סבא שרד כמו ויקטור פרנקל, שהחליט לחיות כדי לשחזר את כתב היד שאיבד באושוויץ. כל לילה, סיפר לאמי, חלם שהוא הולך לקראת אור גדול. כל לילה, במשך עשר שנים של רעב, קור ועבודות פרך. בכל פעם שב ואמר לסוהריו, אתם תתייאשו לפניי ובסוף תשחררו אותי. הוא צדק.