בפרוס חג האהבה העברי התחלתי לשרבט כמה מילים לקראת פוסט על השימוש ההומאופתי בשוקולד. כן, יש תרופה הומאופתית שמופקת משוקולד, זה נשמע משעשע, וכל המגחגח בסתר-לבו מוזמן ללכת לנשנש איזה פרלין. ואז אולי לחזור ולקרוא.
התמהמתי קלות, ובינתיים החלה שנת הלימודים האקדמית. סחבקית, מטפלת ומרצה בימים כתיקונם, גמרה אומר בלבה לפצוח במיזם נסיוני למיחזור הזמן (שאין לה), והלכה ללמוד בלשנות, ככה בשביל הכיף. עם בוא המטלות, התרגילים והמבחנים, מחשבי היקר, יד ימיני וסלע קיומי (טפו טפו טפו) מגיר דמעות אלקטרוניות ובשעות הספורות שהוא נעזב לנפשו, בטח מתקשר לקו לעובד (או למצער, טריבונלים בין-לאומיים לנוגשי מחשבים) ומבקש סעד משפטי.
ש:מה משמיע קולות גרגור ומפיץ סביבו חום במגע קל?
ת: מחשב נייד של קומפאק.
באבחת כפתור אחת יש לי גם רעש רקע (שעם קצת דמיון חופשי אפשר לדמות לאוושה רכה של גלים), גם מחשב וגם תנור, והרי זה מגניב ואקונומי כאחד בימי החורף הסוערים.
בטרם שובי להתעמק בסימון הפונטי של קליקים באמהרית (ואני לא צוחקת, להיפך), אני מנפקת פוסט. התגעגעתי לכתיבה כאן, לא היה לי זמן, באמת התורה.
אהה, כן, שוקולד. רציתי לדבר איתכם על שוקולד.
נזכרתי בזה השבוע, כשכל אמצעי התקשורת עלצו לשמע הממצא, לפיו שוקולד עשוי לשמש תרופה נגד שיעול (כאילו דא?! שוקולטיירים ויודעי ח"ן יודעים מקדמת-דנא ששוקולד הוא המרפא לכל תחלואי האנושות). שוקוהיליקים אנונימיים זקפו ראשם לראשונה, שומרות משקל שחפתיות (סוג של אוקסימורון) לא ידעו אם לצחוק או לבכות, מוכרי הפיצוציות החליפו את מקומו של החגיגת בסם (drug, כאילו?) חדש.
אז כדי לפזר את ההפגנה, חשוב להבהיר שראשית, מדובר במרכיב בודד בקומפלקס המתוק-מתוק הזה, תיאוברומין שמו (כותרת לא בלתי-אפשרית במוסף הכלכלה: "טבע רוכשת את שטראוס-עלית. הסתערות המונית על מדפי השוקולד בטרם תיעלם התרופה כליל מהשוק").
שנית, למי שהספיק לשכוח את הסטריית "הפרוזאק הטבעי", היפריקום, שנזנח עד-מהרה, אני רוצה להזכיר נקודה ציונית – יש בהומאופתיה יותר משש מאות תרופות למצבים דכאוניים. פרע (שמו העברי של Hypericum perforatum) היא אמנם אחת מהן, אבל בהחלט לא מהבולטות. הוא הדין ביחס לשיעול. יש הרבה תרופות הומאופתיות לשיעול. (שוב אני והטריוויה שלי-) מהן 209 לכחכוח קל, 168 לשעלת של-ממש, 174 לשיעול שבא בהתקפים ועוד כהנה וכהנה.
ושלישית. שוקולד טוב משני טעמים בדיוק – זה ההומאופתי, ולמריחה על הירכיים. ממילא הוא מגיע לשם.
שוקולד עבר ניסוי בכלים הומאופתיים לבדיקת שימושיו התרופתיים לפני כחמש עשרה שנה, ע"י מורי ורבי מאנגליה, ג'רמי שר.
כתבתי בעבר שבהומאופתיה מתייחסים לכל הרבדים בחיי המטופל. כך גם בתהליך בדיקת תרופות פוטנציאליות. השאלה הנשאלת בראשית הניסוי היא פתוחה, "למה זה טוב? מה זה מחולל?" הסימפטומים שמפתחים הנסיינים, לפי העקרון ההומאופתי, הם אלה שההכנה יכולה לסלק באנשים חולים. הסימפטומים הללו נבדקים בכל המישורים. למעשה, בכל חומר טמון פוטנציאל לתרופה הומאופתית. במאתיים שנות קיומה, ההומאופתיה בודקת את החומרים שסביבנו. פעם זה היה כספית (שהייתה בשימוש תרופתי רווח לכל דבר, החל בגירוד קל וכלה בעגבת), מלחי זהב, גופרית, סתוונית, כלנית וארס נחשים. היום מסתכלים על התרופות הקונוונציונליות (מה יכולים הסטרואידים לעשות כשהם ניתנים באופן הומאופתי, למשל), אבל גם על שאר החומרים שבסביבתו של האדם. מה אגור בשוקולד? מה הפונקציה שהוא ממלא?
אנחנו נוטים לקשר שוקולד עם חיזור, פיתוי, אהבה רומנטית, נחמה. הממצאים במחקר הפתיעו את מבצעי הניסוי וג'רמי בראשם. התימה שעלתה היא הצורך באהבה אמהית.
מי שזקוק לתרופה הומאופתית שמופקת משוקולד, סובל מחסך חריף בהזנה אמהית, בין אם אמו נעדרה מחייו בגיל הינקות מסיבות "אובייקטיביות" (מוות, מחלה, עבודה תובענית) או שהייתה בלתי-זמינה ואף עוינת, אולי בגלל דכאון שלאחר לידה. סיטואציות נוספות שיכולות ליצור צורך בהכנה ההומאופתית הזו – הפסקה פתאומית של הנקה, גם ברמה הסמלית (חישבו על האופן שבו אוכלים שוקולד, לא בביסים..). בעידן שבו ילד בן שלושים עדיין שוכב על הספה בבית הוריו, ההתנתקות מהאם כספקית של צרכים בסיסיים, הזנתיים, יכולה להמשך שנים ארוכות. מנסיוני ראיתי שההכנה הזו עובדת אצל אנשים מבוגרים. למשל, נשים שהיו כבר אמהות לילדים, אבל הרגישו שאמן זנחה או הפקירה אותן לגורלן ברגעים קריטיים של חייהן (בילדות, או בבגרות, כשהפכו לאמהות בעצמן). התגובות נעות בין התכנסות ותחושת ניכור ביחס לעולם, לבין תוקפנות ואגרסיביות כלפי הסביבה, בפרט הילדים. (זוכרים את "כמו מים לשוקולד" המקסיקאי?)
מוטיב חזק שעלה בניסוי הוא דיווחים של נסיינים על חלומות על קיפודים. מסתבר שקיפודים נעזבים לנפשם בגיל שלושה שבועות, בעודם חסרי-ישע יחסית, קוציהם טרם הבשילו. אמא-קיפודה מפנה להם פתאום את גבה המרתיע ומתנכרת להם.
מבחינה הומאופתית, יש להכנה המופקת משוקולד גם זיקה חזקה לבעיות הורמונליות "נשיות" ( מחזור לא סדיר, כאבים חריגים וכיוב') ולבעיות קרדיו-וסקולריות.
מעניין: במדען החדש כותבים על השפעתו המיטיבה של שוקולד במהלך ההריון.
שוקולד מריר משפר את גמישות העורקים, שומר על לחץ דם תקין ולאו-דווקא אחראי לפצעונים.
ת'אמת, יש לי מתכון לטראפלים הורסים-הורסים, אבל פרסומו ברבים עלול לגרום לצניחה תלולה בהזמנות שאני מקבלת לאירועים חברתיים. אולי בהזדמנות אחרת.
7 Comments
הייתכן שקראתי "שוקולד טוב משני טעמים בלבד"?
🙂
מעניין ההסבר שלך. אני חושבת שאלך לקחת איזו מנת יתר מהתרופה הזו בעוד כמה רגעים.
[נון בית, כותבים פטיפורים ולא פוטיפורים, אלה לא קרובים של אשת פוטיפר המצרית, אלא פטי=קטן, פור=ריבוע]
תמיד הצחיק אותי לשמוע אנשים שאומרים פֶתי בר משל היה מדובר בדוב נאיבי, ובעצמי לא ידעתי איך אומרים את זה. אולי כי בדרך כלל אני פשוט מצביעה עליהם ודורשת "מזה! והרבה!". פטיפור, פטיפור, כמה קוקטי.
אין לי שוקולד בבית 🙁
נו, ממילא עדיף (לי) בלי.
עושה ליחה (לי).
כנראה שלא לכולם זה טוב…
בדיוק בשביל דברים כאלה צריך לחצן מצוקה בבית! *-)
טיפלתי באדם ששוקולד גרם לו לתופעות אלרגיות (בעיקר גירודים). זו כמובן לא היתה הסיבה העיקרית לבואו, למרות שבתור ערך מוסף לטיפול זה בהחלט היה נחמד…
אני פעם כשעבדתי בסלטי שמיר הציעו לי לטעום שוקולד נסיוני בטעם חילבה ואחרי שני ביסים נהיה לי שפתיים בגודל של אבטיח.
אמרתי להם –
מה זה פה, נהיה לי שפה תחתונה כומו אבטיח…
אבל בגלל שלא הבינו אותי (הלשון שלי נהיה כומו עגבניה) אז דחפו לי עוד קוביה לפה ומאז נהיה לי פסויירוזיס ברגליים.
איך את מסבירה את זה הומופאטית?
שהיה פה איזה פוסט חדש על ארעיות? האם הוא נעלם כדי להדגים ארעיות.
כשז'ק דרדק יצא למסע האיחולים היומי שלו, בו הוא מתעקש לומר לכולם כמה הם לא, אבל ממש לא (הוא מצדו ממשיך לקרוא אותנו, קצת ברמת המאזו, הייתי אומרת).