תמציותה זה הומאופתיה
28 במאי 2004קנטטה לפרגמטית
29 במאי 2004הומאופתיה היא גישה ריפויית הוליסטית שפותחה לפני כמאתיים שנה בגרמניה, וכיום זוכה במערב לעדנה מחודשת. שמה נגזר מיוונית (הומאו – "דומה", פאתוס – "סבל, מחלה" ).
ועיקריה תחילה
1. טיפול בדומה
העקרון הראשי הוא Similia Similibus Curentur (דומה בדומה ירפא בשפת עבר).
במלים אחרות, ההומאופתיה מתבססת על הגילוי, כי חומר מסוגל לרפא תופעות דומות לאלה שהוא מעורר – אם נלקח במינון מזערי.
לדוגמא, מצב של נדודי שינה. הטיפול ב"נוגד" (בו דוגלת הרפואה המכונה "קונוונציונלית"), הנו לתת תרופה שתשרה שינה מלאכותית. לשם כך יש צורך בכמויות גדלות והולכות של תרופות, שלעתים יוצרות תופעות-לוואי ואף תלות פיזית. לעומת זאת, בהומאופתיה (כלומר, בשיטת ה"דומה") ניתנת למטופל מנה מזערית של חומר – לדוגמא, קפה – שבמינון גדול גורם לאדם בריא דווקא לנדודי שינה. העקרון ההומאופתי קובע, שנטילת התרופה (*) הזו תסייע למטופל לישון באופן טבעי. זה אפילו עובד (**).
2. פוטנץ
כיום, אין בנמצא מודל מדעי המסביר באופן חד-משמעי את מנגנון הפעולה של ההכנות ההומאופתיות. בנסיון לספק הסבר תיאורטי לתוצאות בשטח ניתן להיעזר בדימוי, לפיו ההכנה ההומאופתית היא בגדר אינפורמציה, המעמידה בפני האורגניזם תמונת-ראי של מחלתו-שלו. ה"אינפורמציה" הזו מעודדת את מנגנון הריפוי הטבוע בו לשוב ולהתמודד עם הבעיה באופן נכון יותר, ומתוך כך להשתחרר ממנה לצמיתות.
בדימוי האינפורמציה שלעיל מובלע עקרון יסודי שני בהומאופתיה, הוא רעיון הפוטנץ. מושג זה, שמילולית ניתן לפרש כ"כוח, עוצמה, חיוניות או דינמיות", מכוון בהיבטו המעשי לסדרת דילולים וניעורים של החומר לשם הפקת התרופה ההומאופתית. לרוב, התרופה ההומאופתית אינה מכילה מולקולות של חומר, ובשנים האחרונות נקשר כוחה-זה בביטוי "הזיכרון של המים".
עיקרון הפוטנטיזציה (קרי, מיהול וניעור החומר) עשוי להישמע מנוגד לאינטואיציה ה"רוקחית" שלנו. לכאורה, החומר כל כך מדולל ואמור היה לשכוח מאיפה הוא בא ואיך קוראים לו. באיפכא מסתברא מקומם שכזה, נראה שהוא "נזכר" ביתר-שאת. חשוב לציין שדר' סמואל האנמן (Hahnemann), מייסד ההומאופתיה, לא הגה את הפיתוח הפרדוקסלי ממוחו הקודח, סתם כך. היישום הזה צמח באופן אמפירי לחלוטין מתוך ניסיונו הקליני: הוא זיהה ראשית-כל את עקרון הדומה וביקש, בהדרגה, למזער את תופעות-הלוואי הכרוכות במתן מנה גדולה של התרופה. האנמן זיהה יחס ישר בין הפחתה במינון החומר לאפקטיביות של התרופה.
3. הוליסטיות
ההומאופתיה מבינה כי סימפטומים אינם אלא ביטוי של דיסהרמוניה פנימית, וכי האדם הוא הזקוק לריפוי – מעבר לריפוי בעייה או ליקוי באיבר כזה או אחר.
מחלות, על פי ההומאופתיה, בין אם חריפות או ממושכות, פיזיות או רגשיות – הן תגובה ודרך התמודדות של האורגניזם עם איומים רגשיים, מנטליים ופיזיים. שלא כמו תרופות כימיות, התרופה ההומאופתית אינה משתיקה את סימני האזהרה שמשדר האורגניזם באמצעות הסימנים והסימפטומים, אלא יורדת לשורש הבעיה, מעוררת את כוחות המרפא הטמונים באדם, ומסייעת בהתמודדות בריאה עם איומים, קשיים או השפעות חולניות.
בתהליך הריפוי, האורגניזם מפסיק בהדרגה ליצר את הסימפטומים וסימני המחלה וביכולתנו לשוב אל אותו מרכז פנימי, להשיג דרגה גבוהה יותר של חופש בחיינו, או במלים אחרות – רמת הבריאות עולה.
לאור כל האמור לעיל, ניתן לזהות הקבלה גולמית-משהו בין ההומאופתיה לחיסונים וטיפולים באלרגיה – זו וגם אלה מבקשים לגרות את המערכת החיסונית לתגובה, באמצעות הצגת גורם שיוצר סימפטומים חולניים. ההומאופתיה, עם זאת, מתייחדת ביחסה ההוליסטי לתופעות (כלומר, שקלול כל המאפיינים האינדיבידואליים, ולא טיפול בתלונה בודדת), במינון המזערי של התרופות (ובעוד אי-אילו דברים שבעתיד אני מקווה להרחיב עליהם).
אחדד ואומר, שההומאופתיה הקלאסית היא זו המשקללת את כל מאפייניו של המטופל, בניגוד לאסכולות אחרות שצמחו מתוכה והתמקדו בטיפול סימפטומטי וחד-צדדי בבעיה. במרשם הקלאסי שואפת ההומאופתיה להעניק לפציינט טיפול "התפור לפי מידותיו" והמתייחס לכל התלונות – כמו גם לאורח חייו, להרגליו ולהעדפותיו. לשיטתנו, שני אנשים בעלי אבחנה רפואית זהה עשויים לקבל תרופות הומאופתיות שונות, בהתבסס על סך הסימפטומים שלהם, השונה בעיקרו.
קיצור תולדות ההומאופתיה
ההומאופתיה התגלתה ופותחה על-ידי דר' סמואל האנמן (1755-1843), רופא גרמני וכימאי מחונן,
סמואל כריסטיאן פרידריך האנמן
שפרש מהעיסוק ברפואה משנוכח באוזלת-ידה ובנזקיה. רפואת-זמנו שאבה בעיקר מרעיונות ארבע הליחות של גאלן (מאה שנייה לספירה), ועסקה לרוב בהקזות דם, שימוש בעלוקות והאבסת החולים במנות הרואיות של כספית, ארסניק וכיוצא באלה רעלים. בעת שעסק בתרגום ספר רפואה בן-זמנו, נתקל האנמן בהסבר ליעילות הכינין במצבי מלריה, שנראה לו מופרך. הוא החליט לבדוק את העובדות לאשורן, והלעיט את עצמו בכינין.
במהלך ה"ניסוי" העצמי הזה חווה סימפטומים דמויי-מלריה, ולפיכך העלה השערה מנוגדת לנאמר בספר, שמא כוחה של תרופה טמון ביכולתה לעורר מצב מחלתי דומה לזה שהיא אמורה לסלק.
את ההשערה הזו החל האנמן לבדוק על עצמו ועל מקורביו, תוך שימוש בתרופות "שהיו בשוק". בכל ניסוי שערך העלו ממצאיו מסקנה עקבית אחת, וב-1796 פרסם מאמר, בו טבע את מושג ההומאופתיה והגדיר את עקרון הדומה: כוחה של תרופה לרפא טמון ביכולתה לעורר באדם בריא סימפטומים, הדומים לאלה שהיא מבקשת לסלק.
תוך שנים ספורות התקבצו סביב האנמן תלמידים רבים, ורעיונותיו יושמו במלואם, תחילה בגרמניה – ומשם הופצו בשאר ארצות אירופה. ההומאופתיה גילתה את עליונותה המובהקת ביחס לרפואה בת-זמנה בטיפול במגיפות שפקדו את אירופה לאחר מלחמות נפוליאון. ב-1825 הגיעה ההומאופתיה לארצות הברית והתפשטה גם שם במהירות. בשלהי המאה התשע-עשרה, היוותה אוכלוסיית הרופאים ההומאופתים כעשירית מכלל הרופאים בארצות הברית, והיו בה יותר בתי חולים הומאופתיים (כמאה!) מאשר לא-הומאופתיים.
שילוב נסיבות פוליטיות וגורמים כלכליים הביא לירידת קרנה של ההומאופתיה בראשית המאה העשרים, בעיקר בארצות-הברית. היא שבה לתחייה בעשורים האחרונים של המאה, וזוכה כיום להכרה וליישום גדלים והולכים בכל העולם. במדינות אירופאיות רבות נחשבת כיום ההומאופתיה לענף הרפואה המשלימה הנפוץ ביותר, וכרבע מחברי האיחוד האירופאי מסתייעים בה. נוכחות הומאופתית רציפה ורחבה קיימת בהודו מזה למעלה ממאה שנה, ובנוסף, ההומאופתיה מיוצגת בכבוד בדרום אמריקה ובדרום אפריקה. בארצות הברית גדֵל היקף השימוש בהומאופתיה בעשרים אחוז מדי שנה, ובבריטניה – בשיעור כפול.
בשנים האחרונות נרשמת התעוררות בולטת במודעות הציבורית לנושא ההומאופתיה גם בישראל. התחום – שנתפס עד לפני שני עשורים כפרינג'י, ושהעוסקים בו נחשבו לקומץ סהרורי של "משוגעים לדבר" – הוא כיום טיפול המוצע אפילו בקופות החולים (למה לא "קופות המבריאים", אגב?) ובתי החולים בארץ.
_____
(*) המחוקק – ולמען האמת גם ציבור ההומאופתים – מעדיפים להמנע מהשימוש במושג "תרופה" להכנות ההומאופתיות. המונח הלועזי (הארכאי-משהו) "רמדי" (Remedy) משמש אותנו גם בעברית, אע"פ שיש המבקשים להעבירו גיור כהלכה ("תיקון") או רפורמי ("פוטנץ", "פוטנציה").
אני מתנצלת מראש על שרבוב המושג "תרופה" – מסיבות סגנוניות,עקב הרגלים ישנים או פשוט כי אני מאמינה שהומאופתיה זו הרפואה האמיתית והשאר הוא האלטרנטיבה…
(**) זה המקום להוסיף הערה ביטוחית שתהא תקפה גם להבא (במיוחד בנסיבות שלא ידונו בקפאין, הסם החוקי) – מעל הבמה הזו אני לא מתיימרת לייעץ לאף מאן-דהוא או מאן-דהוא-ית בנושאי בריאות. כל מי שמאמץ/ת מקטעים מדבריי (או חמור מזה, דוחה אותם) עושה זאת על אחריותו/ה האישית בלבד.
19 Comments
(זה החל כתגובה למאמר השני שפרסמת כאן: http://notes.co.il/rakheli/6087.asp , אולם מאמר הפתיחה הזה נראה לי מקום יותר מתאים לדיון)
יש איזושהי סיבה למסד את ההומאופתיה?
אני רוצה להתייחס לתשובה הבאה מתוך קובץ השו"ת שקישרת:
http://www.homeopathic-cures.com/faq.htm#17
אני לא רוצה להתייחס יותר מדי לרמה הירודה של ההסבר המוצע (אם יהיה צורך בכך אני אתייחס לנקודה זו בתגובה נפרדת)
"זה לא מדעי" אין פירושו שלמדע אין היום הסבר. פירושו הוא שאין עד היום נתונים אשר מראים שטיפול הומאופתי אכן יותר יעיל מסתם מים מזוקקים.
טלי וישנה פרסמה היום מאמר שנוגע לבעיות במאמרים שהציגו הוכחות לאפשקטיביות של מספר תרופות: http://notes.co.il/vishne/6093.asp
אם תקראו את מאמרה בעיון תוכלו להתרשם דווקא כמה הרפואה מתייחסת ברצינות לנושא העדויות ליעילות התרופה. כמה נקודות שכדאי לשים אליהם לב:
*
חשוב מאוד להקפיד על הכללים. שימו לב איך הפרות מזעריות יחסית של הכללים באותם ארבעה מחקרים שפורסמו הובילה לתוצואת שגויות לכאורה. זוהי הסיבה לכך שמפרסמים לא רק את התוצאות הסופיות, אלא גם כמה שיותר פרטים על דרך ביצוע המחקר ואת הנתונים הגולמיים של המחקר.
* לפני הפרסום בעיתון מדעי מכובד המאמר צריך לעבור הערכה ע"י קבוצת מומחים בענף. מומחים אילו אחראים כלפי העיתון על איכות המאמר. במקרה המדובר אכן אמצעי זה לא תיפקד טוב: מאמרים שבהם איכות המחקר מפוקפקת הצליחו להכנס לעתונים מדעיים מכובדים.
* גם לאחר פרסום המאמר, הוא עדיין צריך "להוכיח את עצמו": קבוצות אחרות ינסו אולי לחזור על הניסוי כדי להפחית את החשש מהטיה מקומית בניסוי המקורי, או לבצע ניסויים דומים כדי לנסות לאשש או להפריך מסקנות מסויימות מהמחקר. לכן חשוב מאוד (לפחות במאמרים בני יותר מכמה חודשים) לבדוק מה היחס אליהם בקהילה המדעית.
דרך פשוטה לבדוק את היחס הוא לקרוא מאמרים שמצטטים את המאמר. תמצאו אינדקסים רבים של פרסומים אשר מאפשרים לכם לראות את כל המאמרים שאותם מצטט מאמאר מסויים, את כל המאמרים שמצטטים אותו ועוד. הרבה פעמים תוכלו ללמוד על היחס הכללי של מומחים בתחום (אילו שמסוגלים להבין תא כל המילים שבמאמר ויודעים מה אמורים להיות הדגשים החשובים והבעיות הנפוצות בואתו תחום) חושבים על המאמר.
* במקרה הספציפי של תרופות שזכו לאישור ה־FDA (מנהל המזון והתרופות האמריקאי. תהליך אישור התרופות אצלו נחשב קפדני למדי) גם מחקרים שלא פורסמו (כי החוקרים לא רצו, או כי הוא לא עבר את הסינון של עיתונים מדעיים, או מכל סיבה אחרת) עדיין חייבים להופיע במאגר המידע שלו. במקרה המדובר חלק ממאמרי הביקורת בחנו גם את הנתונים מהמחקרים שלא והפיעו בספרות המדעית.
חשוב להבין את היחס הקנאי הזה לדיוק בניסויים כדי להבין למה אומרים שאין להומאופתיה הוכחות בניסוי ממשי. המאמר על הומאופתיה ב־Skeptic's Dictionary: http://skepdic.com/homeo.html (תקראו גם את התגובות), מתייחס רבות לנקודה זו: היו אמנם כמה מחקרים שהראו יעילות של תרופות הומאפתיות, אולם ניסויים אילו לא היו קפדניים מספיק.
יתרה־על־כן, אם היעילות של התרופות ההומאפתיות היתה כה רבה , היינו מצפים שתוצאה זו תופיע בעקביות: שאם נחזור על ניסוי "מוצלח" (שמרה שלתרופות הומאופתיות אכן יש השפעה) מסויים ונקפיד על כללי הניסוי הנכון, יהיה סיכוי גדול שהניסוי הנוסף יהיה "מוצלח" גם כן. אולם בפועל המחקרים ה"מוצלחים" מגלים חוסר עקביות משווע.
עוד כמה קישורים:
http://www.homeowatch.org/index.html
http://www.quackwatch.org/01QuackeryRelatedTopics/homeo.html
וחוץ מזה: קצת קשה לי להתאפק, לכן בהקשר לעיקרון הבסיסי של ההומאופתיה אני רק אכתוב: "Quidquid latine dictum sit, altum viditur"
אני מכבדת את זכותך להתנגד בכל מאודך להומאופתיה, או לכל דבר שקשור ב"אלטרנטיבה". יש לי מה לומר בנושא וגם אפיק על כך פוסט ביומיים הקרובים. מאידך, ממש אין בכוונתי להתנצח כאן או להשתדל להוכיח את צדקתה הסטטיסטית של ההומאופתיה.
שילוב תארי שם לא יפים ביחס לחומר שכתבתי בעבר לא מרשימה אותי לטובה במיוחד. היות ואתה מלכלך על הבית הראשון שלי, ואם ללמוד מתקדימים, גם באכסניה הזו בכוונתך לזרוע אי-סדר, אני מבקשת ממך להיות ענייני, או שתגובותייך ימחקו.
מאחלת לך בריאות, בכל דרך שתבחר
לא כל כך הבנתי את המושג הזה. האם הכוונה לתכונות של החומר, או לדרך שבה הוא משפיע על הגוף? גם לא ברור לי איך ייתכן שדילול החומר נותן לו *יותר* תכונות. זה באמת מנוגד להגיון הטבעי שלנו, שיש לו אני חושב על מה לסמוך. או שאני לא מבין מה פירוש דילול וניעור.
אני אשמח אם תוכלי להסביר יותר על כך.
אני לא בטוח שהבנת את הטענה העיקרית שטענתי.
אז הנה צמד שאלות מנחות שימקדו קצת את הדיון:
האם ההומאופתיה מועילה יותר מפלסבו?
אם דרך ריפוי מסויימת לא מועילה יותר מפלסבו, האם יש טעם לקרוא לה "מועילה"?
שימי לב שהשתדלתי להמנע מהשאלה "איך ההומאופתיה עובדת". שאלה זו אינה רלוונטית אם ההומאופתיה לא עובדת.
בברכה, צפריר
אורן,
סוגיית הפוטנץ ההומאופתי היא שאלה פתוחה, זו אכן קריאת תיגר על הקומון סנס הכי בסיסי. הרי צריך להיות שם *משהו* שעובד..
האנמן פיתח את תהליך הפקת הפוטנץ (בלטינית, "עוצמה") במהלך למעלה מעשור של עבודה קלינית. בראשית דרכו הוא השתמש בתרופות בנות-זמנו (כספית, אטרופין, ארסן, עופרת..), באופן חומרי לחלוטין – אך להבדיל, תוך שימוש בעקרון ה"דומה בדומה יירפא". ההצלחות היו משמעותיות, אבל עם השנים הוא ביקש לצמצם את תופעות הלוואי שהתעוררו, ולכן החל לדלל את התרופות בהדרגה.
הדילול והניעור בהפקת התרופות ההומאופתיות, כשמם כן הם. בסיס הדילול יהיה דצימלי (כלומר, טיפה אחת על כל תשע טיפות של חומר נשא, לרוב אלכוהול או מים מזוקקים) או סנטיסימלי (יחס של 1:99, הנפוץ ביותר) או אחר. בהפקת תרופה הומאופתית נוטלים את החומר, מעבירים אותו סדרת דילולים, ובין דילול לדילול מנערים את הבקבוק. אין כאן הרבה מסתורין, התהליך מיכני ומזכיר קצת מעבד מזון 🙂
זה לא מתיישב עם ההגיון, כשלוקחים בחשבון את המושג הקרוי "מספר אבוגדרו". מדובר בקבוע, שערכו הוא עשר בחזקת עשרים ושלוש בקירוב. הכימאים נעזרים במספר אבוגדרו, למשל, כדי לחשב את כמות האטומים המצויה ביחידה נתונה של חומר (הקרויה "מול").
מרבית ההכנות ההומאופתיות הן בדילול שמעבר למספר הזה. במילים אחרות, מאד לא סביר לגלות בהן ולו מולקולה תועה אחת של חומר.
זו הסיבה שהרכיב בהגדרה ה'מקובלת' לתרופה, "חומר כימי אשר נכנס לגוף (..) חומר (..) שניתן (..) למדוד את כמותו" אינו תקף עבור ההומאופתיה..
זהו כר פורה למחלוקות (ובאומרי "מחלוקות" אני נוקטת באנדרסטייטמנט) עם מדענים, שמציעים להומאופתים גם לנסות להפריך את ניוטון, איינשטיין ושות'.
אז מה *באמת* קורה שם? כיום יש השערות שמנסות להסביר את התופעות בשטח, אין הסבר חותך.
התיאוריה המקובלת בחוגים מסוימים אומרת, שאע"פ שאין כבר חומר בתמיסה המדוללת, הרי שאפקט הניעור גורם לשינוי בקשרים שבין אטומי החמצן והמימן שבמולקולות המים, לעומת "סתם" מים. ההערכות השונה הזו נושאת עמה אינפורמציה ביחס לחומר שפעם היה שם.
יש גישות אחרות שמנסות להסביר את התופעה, ארחיב על כולן בהמשך.
צפריר,
ב1997, ה"לנצט" פרסם את מסקנתו, שההומאופתיה יעילה פי 2.45 יותר מפלצבו.
בפוסט שאעלה במהלך השעות הקרובות, אתייחס להיבטים בהם ההומאופתיה מגלה יתרון מובהק ביחס לפלצבו, ולו מתוקף .הנסיבות
נדמה לי ששאלתך השנייה היא רטורית.
לא קראתי עדיין את המאמר ב־lancet. נראה שאתר היעתון דורש הרשמה אפילו לתקצירי מאמרים.
הנה סקירה (כנראה התבססת עליה, או על מקור דומה) על המרמא: http://www.tldp.com/issue/174/Lancet%20Publishes.html
מקריאת סקירה אחרת שקראתי קודם לכן, נראה שדווקא מסקנת מחבר המאמר היתה הפוכה: http://homeowatch.org/research/overview.html
האם שניהם מדברים על אותו מאמר?
לפי הוויקיפדיה מסקנתו של המאמר בלנסט לא היתה חד־משמעית
וכך יצא שגם תומכי ההומאופתיה וגם מתנגדיה מצטטים אותו.
http://en.wikipedia.org/wiki/Homeopathy#Current_acceptance_status_of_homeopathy
כמוכן, כמו שכבר כתבתי למעלה, מאמר אחד הוא לא מספיק: צריך לבחון את תגובות המומחים בשנים שעברו מאז.
ואגב: אני מאוד משתדל להשתמש במילים נייטרליות ככל האפשר כאן כדי לשמור על דיון ענייני. אם השתמשתי במילים פוגעות למעלה (איפה בדיוק?) אני מתנצל.
עוד תשובה מתוך השו"ת שלך שקשה לי לקבל:
http://www.homeopathic-cures.com/faq.htm#04 )"האם יש תופעות לוואי ךתרופות הומאופתיות?" תמצית התשובה: "לא")
את כותבת שם שהמטופל צריך להקפיד על מילוי ההוראות. אילו נזקים אפשריים ישנם מאי־הקפדה על הוראות?
מה הסיכוי לאבחנה שגויה שתגרום טיפול לא מתאים? אם קורה מקרה כזה: אילו נזקים יכולים להיגרם?
לשגיאות של רופאים מתייחסים ברצינות. רופאים עוברים הכשרה קפדנית וארוכה. ובכל זאת קורה שהם שוגים. המצב היום הוא שרופאים נאלצים לשלם על ביטוח, כי המשמעות הכספית של שגיאה היא רצינית למדי. אני כלל לא רוצה להכנס למשמעות הלא כספית כדי להמנע מסופרלטיבים.
איזה סיכון פוטנציאלי יש למטופל מטיפול שגוי בידי הומאופת?
לא התכוונתי באופן מפורש לטקסט שאצלך, אלא לכך שההסברים ההומאופתיים לא כל־כך מסתדרים עם השכל הישר. לא רק מהסיבות הברורות שעליהן את מצביעה.
הסיבה שאני נמנע מלהכנס לשאלה הזו כעת היא שגם אם ההסבר הקיים לתופעה הוא שגוי, זה לא אומר כלום על התופעה עצמה. לדוגמה: העובדה שהסבירו את יכולתם של גלים אלקטרומגנטיים להתפשט בחלל הריק ע"י המצאת חומר מוזר בשם "אתר" אין משמעה שגלים אלקטרו־מגנטיים לא מתפשטים. שידור מוצלח בעזרת גלי רדיו התקיים למרות ההסבר השגוי.
(המונח "גלי האתר" אף נשאר בשימוש כשם למדיום של הרדיו. לא נראה לי שהוא יוחלף בקרוב בשם "גלי השדה האלקטרו־מגנטי")
תוצאות המחקר כן היו בהירות. העניין הוא שבמקביל התפרסם מאמר ביקורת של פרופ' ואן-דן-ברוק ההולנדי, שהסכים שהמחקר בוצע ללא-רבב, אבל עדיין התרופות ההומאופתיות לא מסוגלות ליצור איזשהו שינוי.
נו, שויין.
ביקורת נוספת על המחקר באה מפיו של פרופ' לאנג הבריטי, שהסתייג מאיסוף וניתוח תוצאות של כל כך הרבה מחקרים, בהן ניתנו תרופות שונות למצבים שונים.
צפריר, אתה מעלה סוגיות מאד חשובות, שאני רוצה להרחיב עליהן בעתיד. לכן אסתפק כרגע בתשובה תמציתית.
1. גם במסגרת טיפול הומאופתי עלולה להנתן אבחנה שגויה. ההשלכות תלויות בגורמים רבים – חומרת הבעייה הראשונית, מידת אי-ההתאמה בין הטיפול שניתן למצב בשטח, המינון שנלקח, וכיוב'. הומאופת מקצועי ומנוסה, גם אם לא דייק באבחנה מסיבה כלשהי, מסוגל לתקן תוך כדי תנועה, יש קריטריונים רבים.
המצב מורכב יותר כאשר פונים להומאופתיה שאינה קלאסית – כלומר מטפלים באופן סימפטומתי בעזרת קוקטייל תרופות שהופקו בדילול וניעור. כמו ברפואה "רגילה", נוצר סבך של תגובות בין-תרופתיות, ואז קשה לדעת מי גרם מה, ולהתיר את הפקעת.
ההומאופתיה הקלאסית שואפת להבין מהו שורש הבעייה – גם אם ביטוייה מגוונים ומתבטאים במספר מערכות. משזוהה השורש, נבחרת תרופה א ח ת – כך ש"תופעות הלוואי" לא אמורות להופיע. שוב, מפני שהאפקט של התרופה נבחן מראש *בכל* היבטי המחלה.
2. כל מטפל משלים, שמכבד את הכלים שהופקדו בידיו, מבטח את עצמו. אם זה יכול להועיל – כלומר לשנות את מצב הבריאות – אזי זה גם יכול להזיק.
3. לגבי שאלתך האחרונה – אין לי נתונים כדי להתייחס אליה. אם הטיפול שגוי, התוצאות יכולות לנוע בין "אין שינוי" לנזק אחר, אבל כפי שציינתי, מטפל מקצועי מתאפס על זה מהר ומתקן און-ליין.
הנסתר רב על הנגלה.
האנמן, מייסד ההומאופתיה, היה פשוט אמפיריציסט נטו. כשהוא מנמק את אופן פעולת התרופה ההומאופתית הוא מכריז שההסבר לא ממש חשוב, אבל אם ביקשתם, נו, יאללה, שיהיה.
הוא מסר את הסבריו מאה שנה לפני אבוגדרו.
ה"אתר" הוא דוגמא מצויינת. תודה, אשתמש בה *-)
(למה אין פה אפשרות לפתוח פתילים נפרדים? הויכוח שלך עם צפריר, למרות שהוא מעניין, גורם לתגובות שלי להיראות מדוללות משהו…)
אני רוצה להטריד אותך עוד קצת. את הרעיון של ה"דומה בדומה" אני מבין. כמו שאמרת, זה דומה מאוד לעיקרון של חיסונים. אני גם מבין את הנטייה הראשונית של האנמן לדלל את התרופה, כדי להפחית את ההשפעה הרעה שלה אך עם זאת לשמור על תמציתה. שוב, גם את זה עושים בחיסון. אבל לדלל מעבר לרמה של מספר אבוגדרו? זה אומר יותר מ 10 דילולים של 1 ל 100. אבל אני מבין שזה קשה להסבר.
האם יש לך דוגמאות לתרופות הומיאופתיות שמשתמשים בהם? נניח, לשפעת? וגם, איך מרפאים כבשים ובעלי חיים אחרים בעזרת הומיאופתיה (ראיתי את זה בהודעה אחרת שלך)? את יכולה לתת קישור למקרה הזה?
אם זה יותר מדי שאלות, אני אשמח גם לקישורים שכתובות בהם תשובות לכך, גם לא שאת כתבת.
גם אלמלא הייתי הומאופתית, הייתי שמחה במיוחד על הדילול-כאילו של התגובות שלך..
הסטורית, האנמן חי במקביל לאבוגדרו. מדעית, המושג של מספר אבוגדרו נכנס לשימוש בראשית המאה העשרים, כשבעים שנה לאחר מותו של האנמן. כך שלא הייתה פה דווקא-יות מצדו. הוא פשוט עבד עם מה שנתן תוצאות בשטח.
מבחינה מספרית, אתה צודק. מספר אבוגדרו שקול לבערך שניים עשר דילולים בבסיס הסנטיסימלי. וזה עובד, וגם דילולים רבים מעבר לכך עובדים. לא מתיישב עם הקומון סנס, נכון.
באשר לשפעת – בתקופת מגיפת השפעת הספרדית (שהתפשטה אחרי מלחמת העולם הראשונה והמיטה יותר חללים מהרוגי המלחמה עצמה) הומאופתים דיווחו על הצלחות רבות.
כיום ישנן כבר למעלה מ*מאה* תרופות הומאופתיות שהוכיחו את יעילותן בריפוי שפעת.
כדי לבחור את התרופה המתאימה מתוכן, חשוב לברר כיצד המחלה מתבטאת – יותר כואב בעצמות? בשרירים? עד כמה החום גבוה? מהם מאפייני השיעול? האם זה מתבטא במערכת העיכול, ואם כן – כיצד? וכן הלאה. בדיקה של כל המאפיינים האלה משלימה את התמונה ומאפשרת למצוא תרופה שתסייע לגוף לרפא את עצמו.
אלה מצבים מאד ברורים, וקל לזהות מה עוזר ומה לא. טיפלתי גם במקרים בהם אנשים סבלו מהשלכות ארוכות-טווח של שפעת. לדוגמא, מה שמאובחן "תסמונת העייפות הכרונית", ושקדמה לו שפעת.
בנוגע לטיפול וטרינרי באמצעים הומאופתיים – אני מקווה להקדיש לזה פוסט בקרוב. כמה נקודות לבינתיים, ככה בקטנה..
כמובן שלא מתשאלים את בעה"ח במובן המקובל, אלא לוקחים בחשבון את האבחנה הוטרינרית, צופים בהתנהגות שלו (תוקפנות, פחדים, חברותיות), בבמאפיינים כלליים (תאבון, צמא, שינה) ועוד. זה תלוי בסוג בעה"ח, כמובן. יש מי שטוען שכשמדובר בחיית-מחמד, אזי הציפיות של הבעלים מעוררות את הריפוי (נימוק מופרך בעיניי, כאילו שלא היו ציפיות כאלה לפני האבחון). אבל כשמטפלים בעדר, או כשמטפלים מרחוק, ברור שגם הטיעון הזה לא מחזיק מים.
ראשית, שמנו לב שלמרות בקשותינו, המטפל של בננו לא מסר לנו פרטים על האבחנה ועל טיב התרופה, מה שלא יעלה על הדעת ברפואה הקונבנציונלית.
האם זוהי חלק מ"אידיאולוגיה" הומיאופטית?
שנית, המטפל של בננו מעולם לא בדק בדיקה גופנית את בננו מעבר להסתכלות חיצונית.
אני מבין שההומיאופטיה דוגלת בהכרה הוליסטית עמוקה של הפציינט, אך דומני שבדיקה גופנית יכולה להיכלל בבדיקה כזו.
כך לדוגמה, נעלם מעיני המטפל בפעם האחרונה שפנינו אליו, וגם מעינינו, ורק הרופא הקונבציונלי הודיע לנו על כך, שהגרון אדום והשקדים נפוחים וזו הסיבה לכאביו.
המטפל הגיע למסקנה מסויימת אותה לא קשר כלל לגרון והטיפול שנתן פשוט לא עזר.
?מהי, אם כן, עמדת ההומיאופטיה בדבר בדיקה יסודית.
ושלישית, האם ההומיאופטיה מודה בכך שלעתים גם אבחנה נכונה אינה מבטיחה הצלחה בטיפול, מבלי שניתן יהיה להסביר את הכישלון?
שוב, מניסיוננו המטפל ביקש תמיד להמתין, אך לפעמים התרופה פעלה ולעתים לא.
תודה
שכחתי להקדים כי ההתנסות היא סדרת טיפולים הומיאופטיים אליהם לקחנו את בננו הפעוט בגיל פחות משנתיים.
אני לא יכולה להתייחס ספציפית אל ההתנסות שלכם, מפני שאינני מכירה את כל הפרטים. אשתדל להבהיר מספר נקודות.
זכותכם לקבל פרטים על הטיפול שבנכם קיבל היא לגיטימית מכל בחינה שהיא, ואף מעוגנת בחוק זכויות החולה. אם המטפל לא נענה מסיבה כלשהי לבקשתכם, מן הראוי שלכל הפחות יפרט מדוע. זו *בהחלט* לא מהאידאולוגיה ההומאופתית.
הומאופתיה בהחלט דוגלת בבדיקה יסודית של המטופלים, אך לא תמיד האינדיקציות שמובילות לבחירה בתרופה הומאופתית כזו או אחרת מתבססות *רק* על הבדיקה הפיזיקלית.
בנוסף, כשם שהתשאול ההומאופתי שונה מהקונוונציונלי, קח בחשבון שאמצעי האבחנה ההומאופתיים שונים אף הם. הומאופת יכול לבסס מרשם על סמך סימנים וסימפטומים שרופא "רגיל" יתעלם מהם (העדפות אכילה, הרגלי שינה, חלומות, פחדים..) ולהצליח בטיפול.
מטפל שאינו רופא אינו מוסמך לבצע בדיקה גופנית, הדבר עלול להוליך שולל את הפונים, ולהחשב מבחינה משפטית כהתחזות.
מטפל שאינו רופא, וזקוק לאבחנה רפואית (אוזניים, גרון וכיוב') לצורך מתן טיפול הומאופתי, יכול לפנות אל הרופא המטפל ולקבל ממנו את הדיאגנוזה.
אני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתך בנוגע לשאלה השלישית.
אם כוונתך לכשלון הטיפול למרות שהאבחנה והתרופה הן נכונות ומדויקות – אזי ממש אין סיבה נראית לעין, להוציא אי הקפדה על ההנחיות *במהלך* הטיפול. לדוגמא, נניח שאדם פונה להומאופתיה עקב בעיית עור, ומקבל תרופה הומאופתית על סמך מכלול מאפיינים. אם במהלך הטיפול ההומאופתי הוא בוחר על דעת עצמו לטפל בבעיית העור באמצעים נוספים, הוא בהחלט עלול לנטרל את הטיפול.
ברור שהמתנה איננה בהכרח הפתרון, וצריך לדעת מתי לנקוט בפעולה ולשנות את הטיפול שאינו מצליח, אבל שוב, מדובר בנסיבות ספציפיות שאינני מכירה.
רחל שלום, חוויתי עד כה טיפול בהומיאופתיה קלאסית ולאחרונה גם בהומיאופתיה מודרנית. שני סוגי הטיפולים היו מופלאים בעיני..
בקרוב מאוד אסע להודו לתקופה של כארבעה חודשים ואשמח מאוד להיחשף יותר לתחום, גם אם ברמה חובבנית.
האם תוכלי להמליץ לי על שמות של בתי ספר/מטפלים בהודו?
בתודה, עדי.
איפה בתת היבשת ולמה כוונתך בחשיפה, לימוד או טיפול?