ניו-אייג', ניוסְפּיק

אין נמען ספציפי, אין פולמוסנות

ראוי להקדים ולומר, שהמילים והרעיונות המזוהים עם תנועת "העידן החדש" יכולים, בהקשרים מסוימים, להיות הכי נכונים, ריפויים, מדוייקים ויפים. עם זאת, לטעמי, נעשה בהם, לעתים, שימוש-יתר אינפלציוני ומוזיל, ועל כך הפוסט.

קיים מגוון עצום של שיטות, המסתופפות תחת המטריה העידן-חדש-ית. קמיעות, לוכדי חלומות, כריות כוסמת, מזון אורגני, הליכה על גחלים, טאי צ'י, צ'אי ורדים, טנטרה, מנטרה, קבלה מעשית, קבלה של העצמי, העצמה בכלל, קריסטלים, פאנג שווי, מוסיקת עולם לפיזור אנרגיות שליליות. ועוד כמה מאות גישות, כולל, אולי, הנקודה הציונית שלי. יוצריה ומפתחיה של ההומאופתיה לא שיערו בחלומותיהם הפרועים ביותר, שהיא תנוכס ל"תופעה הניו-אייג'-ית". עיון בביוגרפיות מעלה, שלרוב האבות המייסדים תדמית בורגנית, מיושבת ושמרנית-מרובעת. אני לא בדיוק נערה של פסטיבלים רוחניים (אבל אולי כן בובו-אית, בורגנית בוהמיינית) וגם לא מתיימרת להציע לפונים אליי "ערכת אינסטנט להתחברות לעצמי". אבל יש לי טיעון שיפורט לאלתר – מביקורת של האקדמיה, אל השפה שלנו היומיומית ומשם למסקנה המעט-עגומה.

רוחניות בע"מ (האקדמיה מתחלחלת) 

אין לצפות מנציגי האקדמיה לסובלנות כשמדובר בתנועת הניו-אייג'. היא מייצגת -על לחלוחיותה, צבעוניותה ושונותה – את ההיפך הגמור מהממסד האקדמי. אבל המחקר, מרוחק ויובשני ככל שיהיה, מציע ביקורת מנומקת-היטב.

גליון מס' 26 של מגזין "ארץ אחרת", שכותרתו "צמאון – הרוחניות החדשה", מוקדש הפעם לתופעות הרוחניות המתפתחות כיום בישראל, בהדגשת הניו-אייג'יות שבהן. דר' יהונתן גארב ("הטשטוש מתחיל בתוכי", עמ' 30)  מזהה "התגברות חסרת-תקדים של מגמות מיסטיות ומאגיות", ומותח ביקורת על "הביטויים העכשווים והיותר-פופולריים של השיח המיסטי". השנים האחרונות עדות, להבנתו, להדגשת העוצמה האישית והמימוש העצמי, בד-בבד עם ירידה במעמד דגשים מסורתיים, כגון כוח התורה. תנועת העידן החדש, הוא אומר, היא במידה רבה "תעשיית ענק המייצרת מוצרי צריכה רבים", והמיסטיקה בתוכה היא מוצר ו"גם מותג", "סמל סטאטוס". כך יוצא, שהעולם הפוליטי והרוחני משתעבד לכוחות כלכליים, ומילות הקסם של הרוחניות נחוות דרך רווח וצריכה, ללא הקשר תרבותי-דתי.

בדבריו על חברה צרכנית, מנוכרת וגלובלית, שחיפושיה אחר קדושה מסוג חדש מתועלים למטרות כספיות, מזדהה דר' גארב, כך נדמה, עם העמדה שנקט דר' גדי טאוב לפני שנתיים (30.5.03) מעל דפי "הארץ", במאמרו "מליוני אנשים לבד". טאוב השווה בין המסר הניו-אייג'-י כביכול  ב"באדולינה", ספרו של גבי ניצן, לקמפיין "השלום מתחיל בתוכי" של שרי אריסון ולתוכנית הכלכלית של ביבי נתניהו.

הניו-אייג', טען טאוב, הוא "מין הפרטה של הדת", "אופנה (..) בחברה שמפריטה את עצמה לדעת", חיפוש המשמעות שיוצר "מעגל סגור בתוך האני", מגביר ניתוק "במקום ליצור חיבור", מעודד עצימת עיניים במקום תיקון עולם. יוצא, הוא המשיך, שהחיבור אל האושר הוא צו פרטי, נטול מחויבות חברתית, פועל יוצא של אמריקניזציה (במובן של אידיאולוגיית ההפרטה וחזון חירות של חופש צרכני), כך ש"כל אחד זורם. לחוד." כש"נרקיסיזם הוא אידיאולוגיה", צרכן המרכולת הזו הוא ביסודו בודד, מנוכר ונעדר סולדריות או אחריות חברתית.

פרופסור פיליפ וקסלר ("המהפכה הרוחנית צומחת מלמטה", עמ' 26) נוקט במונחים כלכליים-גרידא לתיאור התופעה – ה"מסע הפנימי" ו"הרוחניות" הן "קרקע בתולה לקולוניזציה מסחרית", "פס ייצור חדש" שנהגה מתוך "דחף להרחבת שוק הצרכנים הקפיטליסטי"  – במקום לבטל את העצמי והרצון הפרטי. הגל המיסטי העכשווי, ממשיך פרופ' וקסלר, הוא צורה חדשה של ארגון חברתי העוקף את הזירה הציבורית; "דת לא כנסייתית", "רוחניות חדשה של חיפוש"; ומקנח את דבריו בציטטה מדורקהיים, שמדבר על הדת החדשה העתידית כ"פולחן הפרט" ותרבות ה"עצמי".

שיחדש לעידנחדש (מחשבת הניו-אייג' מחלחלת)

מעניין הביטוי של אורי לוטן ז"ל, "המטריקס הניו-אייג'י". לוטן, שטוריו היפים בנרג' יחסרו לרבים, מגדיר ומתאר את ההשפעה התרבותית – "מוזיקה, אתיקה ושפה" – של הניו-אייג', "שפונה לכל הכיוונים" .

רוביק רוזנטל מתבונן ומעיד ב"חדוות הלשון" (עם עובד, 2004): "שפת הניו-אייג' חדרה לשפה הישראלית במהלך חתרני. הישראליות כשלעצמה היא משימות, קונפליקטים, סקטורים, חספוס וגסות, כמעט אנטיתיזה תרבותית לניו-אייג'. ובכל זאת יש לשפת הניו-אייג' תפוצה רחבה בהרבה ממובלעות בוגרי גואה, ומן האופנה המתפשטת של סדנאות טיפול וריפוי שהגיעו מן המזרח. זאת מפני שהניו-אייג' מציע לישראליות חלופה אטרקטיבית: אמנם אין שלום, אין התקרבות סקטורים, אין התמזגות בין עניי הארץ ועשיריה, אין שלווה, אבל אפשר לנסות לממש את אלה במפגשים בין אישיים, ומכן קצרה הדרך לסיסמה השנויה במחלוקת של שרי אריסון: 'השלום מתחיל בתוכי". (עמ' 52)

"הז'רגון הניו-אייג'-י" לפי אהוד אשרי ("הארץ", 3.6.05) מעלה על נס את המילים "לזרום", "להתחבר", "קארמה", "איזון", "מקום", "שיעור", "אחוה", "אגו". ראוי להזכיר את דבריו המדויקים של יורם מלצר על אותו "ממקום של", ובמהלך מעגלי שוב לציין את רוביק רוזנטל, שמצטט בחדוה שלו את "הודנה שאנטי שאנטי שכזה" של יורם קופרמינץ באתרו הקודם ב"רשימות". רוזנטל עושה כבוד גם ל"מנטרה" ו"אנרגיה" ואני רוצה להוסיף את המילים המשומשות עד-זרא – "חוויה", "אתגר" ו"מורכב".

השיח, כמו הפרקטיקה, מדגים עד-כמה אמירות ה"התחברות אל העצמי" ו"העצמה עצמית" נעשו מזון מהיר במחוזותינו – שטחיות, פופוליסטיות, אינסטנט-יות ב"סופרמרקט הרוחני" שרבים מאיתנו משוטטים בין מדפיו. אני סבורה שיש מילים שצריך להזהר בהן, לשמור על הצלילות והבהירות שלהן, להמנע מהחילון והזילות שלהן. חורה לי שימוש-היתר בז'רגון, שמשטח ומרדד ומעקר את המסר. הלשון נעשית סתמית, או מכובסת, תקינה-פוליטית ולא-אישית.

זה מפריע בקונטקסט טיפולי הפונה פנימה (תכלית המפגש ההומאופתי), ואולי בכל טיפול המבקש להבין ולרפא מבפנים, ולא למסך או למחוק נקודתית ביטויים כאלה או אחרים. בקילוף שכבת הטרמינולוגיה השיחדשית, הצדקנית-לעתים, התכנים יכולים להיות מאד קשים, או לחלופין לגלות למאזין, שהדובר עבר מעין שטיפת-מוח, והוא מדקלם אמירות מעורפלות שמאחוריהן חוויות שאינן נגישות עוד. זה לא מזדכך, זה מתמסמס. לפעמים צריך להגיד "קושי" במקום "אתגר", "מסובך" במקום "מורכב". נכון שכולנו זקוקים מדי-פעם לליטוף על הראש, לממתק או למילת עידוד מרככת, אבל למה לעמעם את המסר? התמודדות יכולה להיות (ותסלחו לי על הצרפתית), אחושילינג מסובכת ועדיין, זה בסדר גמור.

קינוח קטן לסיום

[עריכה מהעתיד, שנת 2020: כאן הופיע לינק למערכון של 'ארץ נהדרת' על מרגול בחנות העידן החדש. עוד לא היה יו-טיוב, כן הבלוג מאד ותיק. לא הצלחתי לאתר את המערכון בפלטפורמה שפתאום נדמה שהייתה איתנו משחר ההיסטוריה].