אני מאד מתגעגעת לסבא אברהם ז"ל. סבא היה איש מצחיק ומלא עוצמה,
למרות שקומתו הנמוכה וחיוכו התמידי לא הסגירו זאת. סבא הצליח לשמור על צלם אנוש בתקופת השואה, כאשר התחבא בבור בליטא, איבד את בנו ושרד שני מחנות ריכוז. כשהשתחרר מאימת הנאצים, נלקח בשבי לעבודות פרך בסיביר והיה אסיר ציון במשך למעלה מעשור. נפשו .של סבא היתה נדיבה וזכרו חקוק בלבי באהבה ובהודיה
בחרתי לספר עליו גם כאן, בהקשר המקצועי, ולמה?
לפני כשלושה עשורים, והוא בשנות השבעים לחייו, סבא 'העז' לפתח יתר לחץ-דם. בהתחשב ברקע הקשה שידע, הוא באמת היה חסין ועמיד. הוא החל ליטול תרופות להורדת לחץ הדם וסבתי, בת ציון ז"ל, הציעה שיפנה להומאופתיה. כן, את האהבה להומאופתיה ירשתי מסבתא, ללא ספק.
ההומאופת אליו פנו, מגדולי ההומאופתים בדורנו, הסביר שלא יוכל לטפל בסבי כל עוד הוא נוטל את התרופות להורדת לחץ הדם. רוח הדברים היתה שהתרופה אינה מאפשרת ריפוי מלא.
סבא לא העז להפסיק את נטילת התרופה. הוא נפטר כעבור שנים רבות, שבע-ימים.
אני מהרהרת בסיטואציה, ששמעתי עליה אז בדיבור 'של המבוגרים', מעל לראשי, כשהייתי ילדה קטנה. אני חוזרת למצב הזה כאשת מקצוע, תוהה על כל ההשתלשלות.
אפשר להעריך את הדבקות המקצועית של אותו הומאופת, את עקרונותיו החד-משמעיים.
יחד עם זאת, נדיר עד-מאד למצוא כיום אנשים הפונים לטיפול ללא לקיחה של תרופה כלשהי ברקע. בין אם מדובר בניצול שואה או להבדיל, אפילו בתינוק שכבר ידע כמה אנטיביוטיקות. הרי אנחנו לא מטפלים במי שבריא לחלוטין, נכון?..
ראשית, יש כאן מסר סמוי (או גלוי) לפונה לטיפול: 'עליך להפסיק את הטיפול הקונבנציונלי כדי להתקבל לטיפול'. שנית, זהו אקט לא מדיקולגיאלי. אין להנחות את הפונה לטיפול להפסיק טיפול שקיבל מקולגה ואין להטיל על הפונה את האחריות להפסקת הטיפול.
הנסיון בחיי המקצועיים מלמד אותי באופן חד-משמעי שניתן לטפל בהומאופתיה במקביל לטיפול הקונבנציונלי. אולי זה לוקח יותר זמן, אולי התוצאה היא לא אולימפית..עם זאת, יש אפשרות והתוצאה מושגת באופן הדרגתי, מושכל ומוסרי.